מסתבר שזה לא כל כך פשוט, שהרי ברור שהיום אין כזו אומה, ובכל זאת המצווה לא משתנה. אין זאת אלא שכנראה הוא כבר לבש צורה אחרת. ועדיין, למה קשה לנו לעלות על עקבותיו?
עמלק נקרא "ראשית גויים" כלומר, ראש וראשון, האוחז את הנקודה היותר עקרונית שאותה בא עם ישראל לגלות במציאות, ואותה הוא תוקף, אליה הוא מתנגד מעצם טבעו, והמאבק פושט ולובש צורה בכל דור באופן אחר. על מנת למחות את זכרו, עלינו קודם כל לזכור מי אנחנו ומה ענייננו, לשם מה אנו חיים כאן כאומה עלי אדמות. עם ישראל בא לחשוף במציאות את אחדות ה'. אחדות שמים וארץ, הקודש והחול. את היות הקודש "ממשיך" את הופעתו בכל ממדי עולם החול, בחיים הפרטיים אבל בעיקר בחיי האומה המתהלכת עלי אדמות, כעם חי המנהל את כל מערכותיו מתוך התביעה של ערכי הקודש, והוא חל בהם, לא באלימות ובכפיה חיצונית של יסוד זר להם,  אלא בדיוק להיפך, כמקור מציאותם, כנשמת החיים שלהם, ללא שום סתירה. ולעומתו עמלק, טענתו היסודית היא שלא רק שאין קשר בין הקודש והחול, אלא שהם סותרים זה את מציאותו של זה. הוא מיואש מלכתחילה מכל חיבור ביניהם, ועל זה הוא בא להילחם בישראל בלי שום צורך באיזו עילה כלשהי. עצם מציאותו של ישראל היא סתירה לעמלקיות ו"איום" עליה. עמלק לא טיפש,  והרב[1] מסביר שכיום תודעות שכאלו מחופשות היטב, הם לאו דווקא מראות את עצמן כמתנגדות חזיתית לישראל, אלא הן באוויר, כמו איזה "אנתרקס", זהו המצע לעקרונות תרבותיים ופילוסופיים של המון רעיונות "ערכיים" ו"מוסריים", הן נראות ממש ידידותיות למשתמש, "מתקדמות" ו"נאורות". זה כל כך מתוחכם עד שזה חלחל אפילו לתוך בית המדרש ולתפיסות ערכיות של זרמים שבתמימות ובלא שימת לב נתנו לזה לקרות להם[2]. עמלק יושב לנו בתוך חדרי הלב, מעורר בליבנו ספיקות על צדקת דרכנו ההיסטורית, על הראליות של שאיפת הקודש הראדיקלית של ישראל בטהרתו. עלינו להיות ערניים לאוויר אותו אנו נושמים, לזכך את ערכי חיינו כל הזמן, לבדוק שהם אכן מתאימים ומחברים שמיים וארץ בצורה נכונה ואמיתית. לזכור מי אנו וממילא מתוך כך יימחה זכרו של עמלק, עד היום הגדול והנורא בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.
 
·        ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] בספר אגרות, אגרת תת"ח.
[2] בלי כל האשמה שלי ספציפית כלפי מישהו וכו', בטח לא האשמה של זדון לב וכוונות לא טהורות.