עוד מראש חודש, בטרם התרחש המאורע של יציאתנו החפוזה ממצרים, כבר נצטווינו לאכול באותו לילה אך ורק מצות. אף החפזון, לאמיתו של דבר, לא היה רק תוצאה של התגלגלות העניינים בשטח. משה ואהרון, בעמדם לפני ה', לקבל לראשונה בהיסטוריה של העולם, ציווי אלוקי, מבוקש מאת האלוה מבני אדם לעשות, הם מצטווים מראש הן על אכילת מצות דווקא יחד עם אכילת קרבן הפסח והמרור, והן על אופי אכילה זו, בחפזון, כדרך היוצאים לדרך.
שבועיים לאחר מכן, יבוא גם המאורעות ויגלו את אשר חרט הצו האלוקי בנפשות בני אומה זו. עתידים אז בני ישראל למצוא את עצמם מוכנים ומזומנים ליציאה, מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. הם נכונים לצאת לדרך בכל רגע, ותשוקה עזה להשתחרר, שגאתה והלכה עשרות שנים בליבם. ומבחוץ המצרים דוחקים בהם ומגרשים אותם. וגם אז: הצו האלוקי הוא המכתיב את ההתרחשות, ולא ההתרחשות מכתיבה את הצו: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". נדמיין נא לעצמנו: בחוץ צובאים המצרים, רדופי אימת המוות שבביתם, ואת אזניהם קורעים קולות הכלבים הנובחים ללא הרף ומתריעים על המגפה המשתוללת באין מפריע, הם הולמים על הדלתות והחלונות ומשוועים בקול ניחר: צאו! לכו כבר! התרחקו מעימנו, ואתכם ירחק כל הסבל שדבק בנו כל השנה הארורה הזו!
ובבית, שלוות השקט, אין פרץ, צווחה ונביחה, השולחן ערוך בחגיגיות, הבשר נאכל עד תומו, על הקערות שאריות המצה והמרור שנאכלו עם הקרבן ונותרו לאחר השביעה. אמנם החזות החיצונית משדרת חפזון, אך ניכר היטב שאיש אינו נחפז, שהרי אין זה חפזון הבא מרצף אירועים דוחקים ומלחיצים, זהו חפזון בצו אלוקי.
כמה שעות מוקדם יותר, בחלקו הראשון של הלילה, נראה היה המצב הפוך. המצרים נמים את שנתם בשקט ובבתי ישראל נחפזים לשיים את אכילת בשר הזבח. כמות הבשר רבה, ויש לסיימו עד חצות (דעת ראב"ע ברכות ט). גם הצליה, לעומת בישול, תפקידה להכין את הבשר מהר ככל האפשר לאכילה. וראה זה פלא - במציאות הגלויה אין עדיין שום רמז לגאולה ממשית. עדיין עבדים כלואים הם במצרים, משעבדיהם חיים להם בנחת, ובמושבות בני ישראל כבר זובחים ואוכלים את זבח ההצלחה והשחרור, ונחפזים הם לסיים לפני חצות דווקא, כי בחצות כבר יתחיל השחרור במציאות הגלויה, המשחית יחל לעבור בארץ מצרים, ויפסח על הפתחים אשר בהם הדם. אולם, אנחנו נהיה אז כבר אחרי זבח ההודיה הגדולה. הוא אשר אמרנו - לא ההתרחשות מולידה את המצווה, להיפך - המצווה מביאה אחריה את ההתרחשות.
"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", במוצא פי ה' נולדנו, בו אנו חיים וקיימים, גדלים ומתפתחים, מקווים ובוטחים. דבר ה' הוא המציאות, הוא היש, הוא הדבר האמיתי.
ולדורות עולם בליל זה, כשלפנינו מצה ומרור שבמצוות ה' אנו מחויבים לאכול, ואנו מאריכים, כמצוות ה' עלינו, בתיאור המאורעות אשר ארעו לאבותינו, לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, שבים לחיות בנו רגעי הגאולה ההם, נשמתנו מתחדשת בנו, ומחדש אנו נולדים להיות לו לעם.
"זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה" (תהילים כ"ב)