אותה מנחה שמקריבים מסולת ומשמן, והתורה גם חוזרת על האיסור המיוחד, "לא תאפה חמץ", או בלשון המשנה "כל המנחות באות מצה". איסור חמץ במנחה היה קיים בבית המקדש כל השנה, לא רק בפסח, וכל המנחות היו באות מצה. "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'", הסברים שונים נאמרו בטעם הדין. יש שתולים בשאור התגברות של העולם החומרי, התגברות של הנפח, של הכמות על פני האיכות. יש שמסבירים שהשאור הוא ההתערבות המלאכותית של בני האדם, הרצון שלנו להוסיף וליצור, שהוא כשלעצמו רצון טוב, אבל בעמדנו אל מול ה' בבית המקדש אנחנו צריכים להדגיש דווקא את ההתבטלות שלנו אל מול רצון ה', את ההקשבה, את הקבלה ממרומים, ופחות את היצירתיות ואת התוספות שאנחנו מוסיפים. "לא תקטירו שאור" - אל תגזימו אל תנפחו את מעשה ידיכם. וכן בפסח, עברנו אלפי שנים, אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולומר בנינו, עשינו, יצרנו, פיתחנו, התקיימנו, הגענו לארץ, יצרנו פה יצירה מפוארת. בליל הסדר ובשבעת ימי הפסח אנחנו נדרשים לאחוז במידת המצה שממצה את האמת ויודעת לומר "הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו". "ולו אנחנו", וכן "ולא אנחנו" באלף ובוו. לא אנחנו עשינו, הכל בסייעתא דשמייא, הכל בעזרה ממרומים, לא נגזים ולא ננפח את עוצמתנו כי היא לא שלנו, היא רצונו של מקום, היא רוחו של מקום שבאה אלינו ממרומים. כך בעמדנו בבית המקדש, בכריעת ברך, בענווה יתרה, וכך כל האומה כולה שבעה ימים בחג ההולדת הלאומי שלנו, שבעה ימים של עמידה ענוותנית, עמידת אמת. אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים אנו ובנינו היינו משועבדים עד היום במצרים. ורק הוא, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא שהוציאנו והביאנו אל הארץ. בהשבתה של החמץ בשבעת הימים יש אחיזה מתמדת בלתי פוסקת בחשבון עליון, חשבון שיש בו אמת ויושר, חשבון שיש בו הרבה ענווה.