בסוף פרשת מצורע מתבארת מציאות מאוד מיוחדת, נגעי בתים. לא רק האדם מנוגע, ולא רק הבגדים גם הבתים יכולים להיות מנוגעים. אבל התורה מקדימה שזה רק בארץ ישראל, רק בארץ ישראל יש מושג כזה של בתים מנוגעים.
"והיה כי תבואו אל הארץ" כשאנחנו באים לארץ ישראל צריך לדעת שבאנו לכאן להקים בית, את הבית הלאומי שלנו. להקים בית, זה לא רק מקום לגור בו פיזית, זו לא רק דירה כדי שיהיה מקום שקט ובטוח לאכול ולשתות בנחת, להקים בית לאומי זה לא רק מן מקלט מוגן, בית- זה מקום שמעצבים בו אופי ודרך חיים. בית זה מקום שמבטאים בו את מה שמיוחד, איזושהי אמירה. והבית הלאומי שלנו כאן בארץ ישראל צריך לסמן את הייחוד שלו, את המהות שלו, מיהו ומהוא. הבית הלאומי שלנו כאן בארץ, בנוי על יסודותיה של הארץ הזאת על תכונותיה היסודיות ביותר, זוהי ארץ שבאה לחנך אותנו לעין טובה.
כבר המרגלים טעו שלא הסתכלו בעין טובה על הארץ הזאת, זאת ארץ שרק, רק, רק בעזרת עין טובה אפשר להבין אותה. להסתכל בעין טובה על הפרות הגדולים שלה, כמו גם על המדבריות שלה, להסתכל בעין טובה על הסלעים ועל האנשים, על האירועים- על הכל. אם חס וחלילה לא מסתכלים בעין טובה, לא הקמנו את הבית עדין, זה עדין לא הבית שבשבילו באנו לארץ. "אבן מקיר תזעק", האבנים זועקות, זה לא הבית.
צרעת מתחילה כשאין עין טובה, כשהמבט על החיים, על בני אדם הוא צר, הוא מצורע, הוא קטנוני. מוצאים את האבנים ומחלצים אותם, כך דברי התורה, צריך להוציא את האבנים הללו החוצה, את המבט הזה, את העין הרעה הזאת. באנו לארץ, ברוך ד', אחרי אלפיים שנות גלות, והארץ מזכירה לנו יום- יום שעה- שעה שאנו צריכים להקים כאן בית, לא רק מקלט, לא רק מקום שאפשר להסתדר ולחיות ולהתארגן איכשהו על החיים, זה בית. בית עם שם, עם אופי, עם זהות, עם ייחוד. והבית שלנו הוא ביתו של יעקב, ביתו של אברהם. בית שיש בו עין טובה, עין טובה על הבריות, עין טובה על הקב"ה שחזיר אותנו לציון.
שבת שלום ויום עצמאות שמח