השבת כאן מתגלה לא רק כראשית הבריאה, כשורש לכל, אלא כתוכן שבתוך הבריאה. הזמן המקודש של שבת מפגיש אותנו עם המשמעות והכיוון של כל רגעי ההווה, וכל תהליכי החיים. זהו מתן תורה.
עניין זה מפגיש אותנו עם משה רבנו: "ישמח משה במתנת חלקו...". מהי "מתנת חלקו" של משה? הטור בסי' רפ"א הביא שני פירושים: האחד, משה רבנו דאג לבני ישראל במצרים ליום מנוחה, ובחר ביום השביעי, וכשנצטוו ישראל על יום זה שמח בחלקו, דהיינו בבחירתו ביום זה.
והפירוש השני, ע"פ דברי חכמינו ז"ל, שאמר הקב"ה למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקשה ליתנה לישראל, לך להודיעם".
א"כ, יש קשר בין משה ובין השבת.
בספרי המחשבה והחסידות הובא בשם האר"י הקדוש, שאותם כתרים שניתנו לבני ישראל בשעה שאמרו "נעשה ונשמע", ונלקחו בהן בחטא העגל, הוחזרו על- ידי משה ביום השבת, ועל זה אומרים: "ישמח משה במתנת חלקו". בשבת מאיר אור דעת, אור של תורה. מגדולי ישראל יש שנהגו בשבת לחדש חידושי תורה. כלי ההשגה מסוגלים לגבוה מהרגיל, ביום זה, יום השבת. משה רבנו, מקבל התורה מסיני ומוסרה לישראל, נקשר לנו עם יום השבת.
ויש עוד סוד הגלום בדברים. "הגדולים שאינן צריכים להסכמת הציבור, כי אם הם מצד עצמם גדולים, דוגמת שבת דקביעא וקיימא..." (פנקס י"ג, לראי"ה קוק, אות כ"ו). "ומצד גדולתו של משה רבנו עליו השלום היתה הנהגתו למעלה מערכם..." (שם).
משה הוא בבחינת שבת, ויש ת"ח מיוחדים שהם קרויים "שבת". כהבדל בין שבת ליום- טוב, המבחין בין הקדושה הקבועה לבין זו שנוצרת ומתחדשת, כך ההבדל בין הצדיקים. אותם צדיקים שהם "בחינת שבת" הם שייכים למדרגה של "עולם שכולו טוב" (עיין ערפילי טוהר כ', שמונה קבצים א', תת"ב).
משה, שזכה לראות ב"אספקלריא המאירה", וזכה ל"הודיעני נא את דרכך"- במשה האירה אותה מדרגה של "שבת", של ראיית האמת הנצחית שמעל לכל זמן ומקום. מכוחו נמשכים כל הארות הנבואה שב"אספקלריא שאינה מאירה", שהם- כקדושת יום- טוב, מאירים ומדריכים את החיים בתוך תהליכי הזמן.
שמחת משה במתנת השבת, בהיות כל ישראל מקבלים את הזכות הגדולה להיות שייכים בפועל חייהם את אותה השלמות המעותדת- שמחה זו מרוממת אותנו בכל בוקרו של יום השבת.