עיקר ענין ובנין פרשיות השבוע עוסק כמובן בטומאת הצרעת, אלא שבתחילת פרשת תזריע בתוך הדיון על טומאת לידה, מזכירה התורה כבדרך אגב גם את מצוות המילה, והלוא דבר הוא?!
מהי המילה? מצוות העידון לכול היצרים הנמוכים באדם, שאמנם במקומם וזמנם הנכון בוודאי שהם משמשים לבניין העולם, אבל בהשתעבדות להם הם עלולים להביא להרס עצמי ולהשחתה של החיים בכלל. ראש וראשון להם הוא איבר הרבייה, על הכוח החיובי העצום הכמוס בו, הנטייה להוסיף ולהרבות חיים. הסרת העורלה, אע"פ שבמבט ראשון היא נתפסת כמעכבת ובולמת, באה לאפשר את ההשתחררות מהמיותר והמשפיל שבכוח זה, "לפתוח את האישיות" ולשחרר אותה, ולתת לה את הכיוון הנכון למגמת הפרייתה של המציאות, בחומר וברוח.
מהי הצרעת? עור האדם כאיבר הוא הגדול והכולל ביותר, הוא כלי המגע הישיר והקבוע עם החוץ, עם הסביבה, עם כל מה שהוא לא האדם עצמו, ובעור נקבוביות קטנות המאפשרות פליטה של רעלים שלא יצטברו חלילה, ושל הפצת והקרנת חום מחד, ומאידך ספיגה של אור וחום מבחוץ. והנה נגע בעור האדם הישראלי, מוות על פני השטח החיצוני, הולך ומעמיק הולך ופושה, יש להעריך כי הוא דוחה במראהו וגם בריחו, בא כתוצאה וכעדות על ריקבון פנימי והשחתה של כוח הלשון, כוח התקשורת הבינאישית, הדיבור, המילה. חז"ל מכנים את הצרעת "סגירו", סתימה עמוקה וכשל הנובע מהסתכלות לקויה, סגירות אישית אנוכיית ביותר, אי היכולת להעניק מהרוח הפנימית את הטוב שבה לאחר ולראות ולקחת ממנו את הטוב שבו, שורש צרות העין.
אם כן, המשותף לשתי המצוות הוא כוח המילה! מילת כל כוחות החיים הפיזיים וטהרת הכוח המאפיין ביחוד את שיעור קומת האדם – הדיבור, דיבור שהוא לא אחר מאשר אוסף של מילה ועוד מילה.
פרשת השבוע עוסקת בטיהור האווירה החברתית כולה ומתוך כך היכולת לתת ולקבל מהאחר והשונה את הטוב שבו, על ידי השחרור מההתכנסות והשעבוד לתאווה האישית המתעוררת, ומהעין והלשון הרעות המעכירות ומעכבות בהכרח כל צורה שהיא של ביחד למען מטרה נמוכה או גבוהה.
נקודה למחשבה. כיצד ניתן לקשור את פרשת השבוע עם "פרשת השבוע" של יום הזיכרון ויום העצמאות?
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
[1] דברינו יוצאים מתוך דברי ה"שפת אמת" פרשת מצורע שנת תרס"א.