פרשתנו פותחת בסדר הטומאה וההיטהרות של היולדת. טומאה, היות ואף באירוע של הופעת חיים כל כך מרגשת וחשובה, יש קושי מובנה לנשמה החדשה הזו "להתאקלם" בעולמנו הצר למידותיה, האם עומדת במצב של סכנת חיים והתמעטות פוטנציאלית (חס וחלילה!) שלהם. גם דבר טוב שכזה הוא לא משהו חלק וחד ממדי, השמחה הגדולה לא באה בצורה פשוטה וילדותית, ואין להתייחס אליה ככזאת. זהו תהליך מאוד טבעי, אבל מהצד השני החיבור של נשמה אלוקית עם גוף חומרי בכלל לא מובן מאיליו, ועדיין מרחפת מלמעלה אותה אמירה אלוקית של "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים", וגם זה יתוקן ביום מן הימים.
אחר כך עובר הדיון לענייני הצרעת, צרעת הגוף, הבגדים, ובפרשה הבאה אף צרעת הבתים. לכאורה, זוהי מחלה איומה שהיא רק רע, סבל נוראי ובוחל אסטטי, ריחוק מן המחנה ובידוד חברתי ומשפחתי. כמובן, כל זה בא כידוע מקלקולים מוסריים עמוקים של הנגוע בצרעת, התרכזות לא פרופורציונאלית בעצמו, חוסר התחשבות באחר וברגשותיו, הסתכלות מעוותת על החיים החברתיים, לשון הרע בצדדים היותר מכוערים שלה ובמה שהיא מביאה לעולם. אלא שעצם הצרעת היא תופעה גדולה של חיים, ושל בריאות של חיים. חז"ל מלמדים אותנו שיש כאן מנגנון מופלא של חיים טהורים המבקשים להופיע. בתוך אישיותו של אותו מצורע יש אור גדול וטוב, חיות אלוקית שלא מוכנה לוותר ולהיכנע לממדים ולאופן הגלוי בו הוא מנהל את חייו. אותה הצטברות של מרות רוחניות היא בלתי נסבלת, היא מקוממת ובעומק החיים מחולל מאבק גדול בין הטהרה לבין הטומאה החיצונית. אלא שלו המאבק היה נשאר מתחת לפני השטח בלי שום רושם חיצוני, איך יכול היה האדם להיות מודע לו ולהבין את מה שקורה בקרבו?! הצרעת היא "איתות אלוקי" שבחסד עליון ניתן לאדם על מנת שיפתח מודעות לתהליכים העמוקים שמתחוללים בקרבו, ויתקן את כל מה שטעון תיקון בחייו.  זוהי מתנה שניתנה לישראל בלבד, ובארץ ישראל, לאלו שיש בהם חיים אמתיים, אמונה עמוקה ובלתי תלויה בטהרתם וביכולת האדם להיות שותף בתהליך הזה.
כמה נאה לפרשתנו להיות ה"פרומו" לתקופה של התעוררות החיים, הלבלוב והפריחה, לימי ניסן של הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה כאומה חיה המובילה, ושתמיד תהיה זו המובילה, את מהלך תיקון העולם לעבר העתיד היותר נפלא העומד בפתח ומצפה שרק נביא אותו.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.