ברכות (דף ג.) "תניא אמר ר' יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי:בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה...  ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמו הגדול מבורך", הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, אוי למלך שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
אין זו סתם חורבה, שהרי ירושלים כולה חרבה, וחורבות רבות בה. אך זו היא חורבה אחת אחת ומיוחדה. ובמה נתייחדה משאר החורבות? במה שהיא " מחורבת ירושלים" חורבנה של ירושלים כולו נתאסף ובה אצלה, ויהי הוא כל מהותה. ואף אם יבנו החרבות סביבה, וכלפי חוץ לא יהא ניכר חרבנן, ואף אם היא עצמה תיבנה, בקירות ותקרה, עדין תישאר בה מהות זו- זעקת חרבנה של ירושלים.
ואליהו הנביא, זכור לטוב, שזֵכר כל טוב ימי קדם בקרבו אצור, למען בשר לישראל שובם בקרוב, לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, בראותו מי מגדולי הרוח נבוני לב נכנס לחורבה זו, בנסותו להתרחק משאון הזמן וטרדותיו, שבכחם להשכיח חורבנה של ירושלים, ומתיירא מהפסקתם של אותם עוברי דרכים נחפזים וטרודים, המתפעלים מחידושי הזמן, נוטים להתנחם בהם ולשכוח שהמציאות כולה חרבה, הרי הוא שומר לו עד שיסיים תפילתו. יקרה היא התרכזות  רצונם של אלו הבנים האמיתיים.
"אמר לי: מה קול שמעת בחרובה זו? אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם" וכו' יש למחוק פתיחה זו: " אוי לבנים שבעוונותיהם", שכן תוספת היא של הצנזור, שנשתלחה בכתבי קדשנו, מתגרת ידם הטמאה של הנוצרים שתקומתם, כביכול, בנויה על נפילתנו בעוונות, ונטישתנו חלילה. אין נשמעת בחורבה זו ביקורת , האשמה ותלונה על הבנים, אלא רק קינת החורבן. וכך היא הגירסא: אוי, שהחרבתי את בתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם.
מכל העופות, מיוחדת היונה ביחסים שבין שני בני הזוג. "זוג יונים": אין בחייו של הזכר, אלא יונתו דווקא. משנחרב הבית, נשרף ההיכל וגלו הבנים, כביכול אין חיים למעלה.
"חייך, לא שעה זו בלבד אומרת כך..."- אין זה כאב עמום ברקע, שנזכרים בו מידי פעם ונאנחים. החֶסר מקיף את המציאות כולה בכל פינותיה, בכל רגע. "ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות..."- מעין בבואה קטנה של אותו מצב שלם של מלכות שמים נותרה, בזעיר אנפין גם בזמן החורבן- בבתי כנסיות ומדרשות. שם, במקומות מיוחדים וסגורים אלו, הפונים לעבר ירושלים, נשארת לחלוחית של חיים גם אחר המוות. "ואהי להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא')- אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל (מגילה כט.) וכאשר ישראל מתקבצים לתוכם, בכל מקומות פזוריהם, ומזכירים את השם הנורא, שמלאכי השרת אינם יכולים לאומרו [שעל כן אנו אומרים אותו ארמית, שלא יבינו המלאכים ויתקנאו, כביכול] שבח המתחיל בי' של העתיד: "יהא", וכולל את העולם הזה בתוך עולמות הנצח שמעליו, הקב"ה מנענע בראשו, כמודה בברכתם ועונה אמן, (רש"י ברכות ז.) ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. "אשרַי כל זמן שהיה קילוס זה בבית המקדש" (רש"י) רק שם מופיעה מלכותו, ועתה, שלא בביתו, כביכול אינו מלך, כי אם אב. אך אוי לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. עדין בנים הם, ובני מעלי איקרו, וזהו גופא מקור הכאב, בעקירתם משולחן אחד.
ועתה בימינו אלו, הקיץ הקץ. החלו הבנים לשוב אל שולחן אביהם, שבים ומתלקטים לאחד אחד בית ישראל. אף אותה חורבה מיוחדה בה נשמעת אותה בת קול מופלאה, שבה והייתה למקום תפילה ותורה. בית כנסת ובית מדרש במרכז החיים של ישראל. ומעוררת לב הבנים לשוב לדרוש לציון. וכשם שהחלו הבנים לשוב לשולחן אביהם, יקום היכל מאפרו ובית מחורבותיו, ועינינו רואות ושמחות.