התורה מלמדת אותנו בפרשייה זו שישנם פצעים שאינם רק פצעים אלא "טומאה"- נגע על עור האדם ועל רכושו ומה שנראה מבחוץ זה שיקוף והתגלות של מה שקורה בפנים. טומאה וטהרה הם פרמטרים של חיים. טהרה – הרבה חיים, טומאה – חסרון חיים. אבי אבות הטומאה זה "מת" – שיא החסרון וממנו ומטה דרגות שונות המבטאות את חסרון החיוניות. בטומאת נגעים- צרעת, יש 3 מדרגות- נגעי בית, נגעי בגדים ונגעי אדם (לסוגיהם השונים), יש שהחסרון מופיע רק רחוק מהאדם, בביתו וברכושו וככל שהחסרון "נוגע" יותר, חמור יותר – הוא מופיע בקרבה גדולה יותר לאדם  –  עד גופו ממש. חוסר החיים שבטומאה זה מעין חוסר חיוניות. כמו אדם שקם עם מצב רוח רע, רואים לו בעיניים שאין לו היום חיוניות, זה לא קשור למצוקה ספציפית, זה משהו בפנימיות של החיים שנחלש. יש שיקראו לזה – מצב רוח רע ואין מה לעשות. ובאמת אם לא "רואים" נגעים ולא מנסים להבין אותם- אפשר לחיות ככה, שהמצב רוח איננו בשליטתנו, שחוסר החיוניות עוטף אותנו. 

אדם כי יהיה ... כשכתוב אדם הכוונה היא לאיש חשוב, אחד שחושב, אחד ששם לב שמשהו בחיוניות נפגע, אם אין לו את תשומת הלב הקיצונית הזו, לא יהיו לו נגעים בכלל, הוא לא שייך למדרגת החיים הזו שבה אפשר לזהות ע"פ חיצוניות בעיות של חיים ואולי גם לטפל בהם.

לכן כשרוצים לזהות 'נגע' לא הולכים לרופא 'מומחה לנגעים', צריך שיהיה שם איש רוח, אדם שיכול לראות פצע ולהכריע שאין פה משהו מקרי, חיצוני, אלא יש פה בעיה פנימית-שורשית, רוחנית-מוסרית שצריך לטפל בה. "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" שליחי ה' ושליחי האומה המקשרים מציאות גלויה לנסתרת. 

יוצא שזו זכות לאדם שגילה שיש לו נגע. כמה היינו רוצים להצליח 'לגעת' בשורש הבעיה, להבין בצורה הכי עמוקה מה גורם לנו לעייפות ולחוסר חיוניות, איך המצב רוח הרע לא נשאר ב 'אין מה לעשות' אלא שיש לנו את היכולת ליצור חיוניות, להיות אקטיביים. במצורע זה נקרא 'תהליך כפרה'. בגלל שהנגע הוא רק חיצוני, וברור שנשאר חלק בפנים של טוהר ושל טוב, יש יכולת לתקן, לשפר את המצב ולקחת את הבעיה שהתגלתה במלוא כיעורה, כמנוף של שיפור.

"אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע". הנגע והעונג בנויים מאותם אותיות, דווקא מציאות הנגע, האפשרות לזהות את החסרון החיצוני ולבצע תהליך של שינוי מהותי בעקבותיה, זה הדבר הגורם ל"עונג". החיכוך עם החסרונות והניסיון האמיתי לתקן ולשפר – מאפשר לאדם לזהות שנקודת העונג שלו היא דווקא בדרך, בתהליך של ריכוז ובניסיון 'לגעת בחיים' , לייצר 'חיוניות'.

ימי הפסח שאנו צועדים לקראתם מבטאים מהפך זה, עומק השיעבוד בטומאת מצרים, שיעבוד שסגר כל פתח לשאיפה, שיעבוד על הגוף והנשמה, מצב בו "אף עבד לא ברח ממצרים לעולם" – דווקא מתוכו יכולה לבצבץ אורה של חירות, הקושי יוצר בישראלים שבמצרים את היכולת לספוג ולהכיל שינוי שהיה נדמה שאינו בר מציאות כלל, מעין בריאת העולם. האומה הישראלית נולדה ברגע היציאה ממצרים, וכן מרומז בסמיכות הפרשיות בפרשתנו, המתחילה ב"אישה כי תזריע וילדה..." וממשיכה במצורע שטהרתו – לידתו...