מטמון הצרעת / הרב עקיבא קשתיאל (תשס"ט)
המצורע חשוב כמת (עיין רש"י במדבר, י"ב, י"ב). הצרעת היא מעין מוות באיבר מסויים. חלק בגוף נשאר לבד כסיד, לא מקבל את זרמת החיים הבריאה האמורה להגיע אליו, "שאפשר שתהיה הצרעה תלוי בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, והאיבר המצורע הוא כמת" (עיין כוזרי, מאמר ב', ס'). המוות הוא הפסק המשכת החיים מהנשמה אל הגוף. הנתק בין מקור החיים שבכוח לבין מקבל החיים שבפועל הוא מוות, הגוף נשאר דומם. כל הטומאות הן סוג של מוות. גם "אשה כי תזריע וכו' – וטמאה שבעת ימים". הלידה המאושרת והמשמחת – גוררת אחריה מיעוט חיים אצל היולדת. גם הצרעת היא מצב של בער בין הבכח לבפועל. פער הוא סוג של מחלה. חולי פירושו שהמערכת הבריאה הטבעית לא מתגלה בתפקוד מלא, יש פער. ולימדונו חכמינו ז"ל, שהצרעת באה על לשון – הרע. הלשון היא המקשרת בין הבכוח לבפועל. בדיבורו, בונה האדם את עולמו, מעצב את סגנון חייו, את האווירה השוררת בהם, ואת התכנים המרכזיים שלהם. הבכוח הנשמתי מתגלה בהנהגת החיים ע"י הדיבור, המסדר וסולל מחשבות ורגשות מוגדרים, מכוונים למטרה מסויימת, ושוללים אפשרויות אחרות.
לשון הרע הוא מצב שבו הכלים המעצבים את החיים שבפועל אינם תואמים למקור החיים שבכוח. הנשמה רוצה להאיר ולהתגלות, אך כלי הביטוי שלה הם עכורים, אינם מבטאים את מאוויה האמיתיים. הם משליטים על החיים מחשבות ורגשות צרים וחסרים, הלקוחים ממושגי העולם הגופני המצומצם, קנאה, שנאה, תחרות, צרות עין, ניבול פה וכו'. יש פער בין הבכוח לבפועל וממילא הצרעת מתגלה.
למחלה כזו צריך רופא מיוחד – ובא אל הכהן, ותהליך הטיפול גם הוא מיוחד ומורכב. על רקע הבנה זו מתחדד עניינה של צרעת הבתים: "כי תבוא אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – וברש"י: "בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו האמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן".
"והנה בני ישראל כן עשו, שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה... וזה בכלל ובכל מאודך, להביא לכל הנכנסים הארת הקדושה ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים, וזאת הבשורה שיוכלו לתקן כל המקומות גם כן, והוא באמת מטמוניות, שבכל דבר הגשמי ביותר מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר (ראה שפת אמת על הפרשה בכמה מקומות). הכניסה לארץ ישראל טומנת בחובה סוד גדול, עולמות חדשים ממתינים לבני ישראל עם כניסתם לארץ. קדושת החיים המקורית של ישראל אמורה להתגלות, ולהאיר את כל חייהם. הבכוח שבחיי ארץ ישראל הוא מציאות שלימה שדוחפת להתממש ולמלא את החיים שבפועל.
אך מציאות זו מתלבשת בתוך מושגים גשמיים, רצונות חיים, פעילות רבה ומפותחת סביב ביסוס החיים המורגשים והמוחשיים, כח הרגש והדמיון הנמוכים. כלי התרבות בצורתם הראשונית הבוסרית -  עסוקים בפיתוח הדרכים למילוי הכוחות הנמוכים והצרכים הנמוכים של האדם, בין לטובה ובין שלא לטובה. אנחנו נכנסים לארץ, ופוגשים בתים כנעניים, כלים שנבנו ע"י זרים, ביטויי תרבות שאינם נאמנים לנקודת החיים שלנו, ואינם מתאימים למבוקשנו, ציפיותינו ומאווינו. יש כאן צרעת.
אך עלינו לא להבהל, לא להרתע, ולא להתייאש. מאחורי כל הכלים הללו מסתתרים מטמוניות. אל הם רק ביטויים ראשונים למה שבאמת עומד להתגלות. הם באמת ביטויים ראשוניים, פרימיטיביים, מנמיכים ומשפילים. אבל מבעד להם נמצא בכוח גדול ועצום. עלינו לנתץ את קירות הבית, לחדש את כלי הביטוי, להעמיד מחדש את סדרי החיים, את דרכי ההבעה, את סגנון התרבות. אל לנו להעתיק דגמים מהבתים הקיימים. הם שייכים לעמי כנען למיניהם. "אי אפשר לזכות לארץ ישראל זולת ע"י עזיבת כל התרבות שבשאר הארצות" (הרב חרל"פ, מי מרום ח"ו, בכמה מקומות).
וככל שנטהר את מושגינו, נשתחרר מהכלים, נדע לנתץ את קירות הבתים הכנעניים, ונדע גם כן לבנות בתים טהורים וישרים – כך יתגלו המטמוניות, יתפתחו הכשרונות, וכל כלי ההבעה והתרבות יגיעו אל הבשלתם, אל מצבם המתוקן והמפותח, בהיותם מאירים ומבהיקים זויות של ניצוצות של זיו ונוגה מתוך האור הגדול שיאר על ציון. יום עצמאות שמח!
תפריט תפריט