במרכז הפרשיות תזריע מצורע עומדת טומאתו של המצורע. צרעת, ההיא שמופיעה בעור, הצרעת הבסיסית, מופיעה בצורה של צבע לבן, בהרות לבנות. המשנה, במסכת נגעים, עוסקת בגוונים השונים של הצבע הלבן שמטמא את עורו של האדם.
צבע לבן על העור זו הדרך של הגוף לומר אני לבן, אני זך כשלג, אני נקי ממש כמו בית המקדש בעצמו. וזו בדיוק הבעיה, מכאן נובעת כל מחלת הצרעת. כשאדם מסתכל על עצמו ורואה את עצמו מלא לובן, כולו מושלם וטהור אז הוא מסתכל על אחרים ורואה כמה הם מכוערים, כמה הם שחורים ורעים. הוא מסתכל בעין רעה על הבריות והלשון הרע הוא רק עניין של זמן. כמו שכתוב במסכת נגעים: "אין אדם רואה נגעי עצמו". הבעיה היסודית היא היכולת שלנו לראות את נגעי עצמנו. כשאדם יודע ומכיר את חסרונותיו ולא מטייח אותם, הוא לא מייפה את עצמו אלא יודע להעביר ביקורת ישרה ועניינית על עצמו, ויודע שעיקר עמלו בעולם זה לתקן את עצמו, אין לו זמן, אין לו פנאי, ובטח שהוא לא רואה ולא עסוק בחסרונות של האחרים. עד שאתה עוסק בחסרונות של האחרים יש פה חסרונות כל כך קרובים ומיידיים שנמצאים פה לפניך. בא תתחיל לתקן אותם, תעבור אחר כך לאחרים. אדם שכל החיים עסוק בתיקון עצמו לא יעסוק בהבלטת חסרונותיהם של חביריו. צרעת מתחילה בבית, עוברת לבגדים ואחר כך מגיעה לעור. יש גם צרעת בבית אדם מסתכל על ביתו והכל נראה לו כל כך מושלם, אדם מתעסק בבגדים שלו בהופעה החיצונית שלו, דואג שהוא יראה מושלם גם פיזית וגם חיצונית מבחינה חברתית. הוא עסוק יותר מדי בהתהדרות החיצונית ולא בתיקון האמיתי של מה שנדרש לתקן. מחלת הצרעת היא מחלה שבאה מאומות העולם, אומרים חז"ל, שבאה מהשפעות של מבט חיצוני. בארץ ישראל, העובדה שהבתים מקבלים את נגע הצרעת זו אמירה לאומית ישראלית. ארץ הקודש, הארץ שלנו, המדינה שלנו, היא לא מדינה שעסוקה בהתהדרות חיצונית, אלא בתיקון פנימי, מדינה שלא מנסה לייפות אלא לזכך באמת, לא להלבין מבחוץ אלא להיות לבנים באמת, בנשמתנו פנימה. נתפלל עוד ועוד על מדינתנו, מדינת ישראל, שתמשיך להיות עוד יותר ועוד יותר עסוקה בתיקון אמיתי של חיינו, ופחות בהתהדרות חיצונית כלפי אומות העולם.
שבת שלום ויום העצמאות שמח.