המפגש עם מותם של נדב ואביהו מעורר תמיד את נושא הגבולות של כח האהבה. אפילו זה החיובי. פירושים שונים נאמרו על חטאם של נדב ואביהו, וכולם סובבים סביב נושא זה. גם הכח העמוק ביותר, המתפרץ מתוכנו פנימה, צריך להיות מתגלה ע"פ סדרים וגבולות.
מהם אותם גבולות, ומדוע אכן כך הדברים צריכים להיות. עלינו להתבונן בעקרון זה, ולנסות להסביר לעצמנו את משמעותו. הגבולות מזכירים לנו שיש משהו שאיננו מסוגלים להגיע אליו ולהביע אותו. יש משהו גדול ומקיף יותר. אנחנו רק פרט.
התביעות והשאיפות שמתעוררות אצלנו הן תמיד שלנו, כלומר- יחסיות, סובייקטיביות, חלקיות. גם אם תנבע מתוכנו שירה עליונה, רוח הקודש ונבואה- הן יהיו הקליטה שלנו את המציאות. אם ננטוש את המחויבות לגבולות, נשאר עסוקים בעצמנו. הגבולות מזכירים לנו שיש משהו שאיננו מסוגלים להגיע אליו ולהביע אותו. יש משהו גדול ותקיף יותר. אנחנו רק פרט.
התביעה והשאיפות שמתעוררות אצלנו הן תמיד שלנו, כלומר- יחסיות, סובייקטיביות, חלקיות. גם אם תנבע מתוכנו שירה עליונה, רוח הקודש ונבואה- הן יהיו הקליטה שלנו את המציאות. אם ננטוש את המחויבות לגבולות, נשאר עסוקים בעצמנו. הגבולות מקשרים אותנו לחכמת ד' כפי שהיא, למציאות מצד עצמה.
ויותר מכך- מהמבט שלנו, תמיד הכללים חשובים יותר מהפרטים. החיים מתגלים אצלנו כשאיפות גדולות המתגלות בפרטים קטנים. השאיפות האציליות, המגמות והאידיאלים הכללים- הם החופש, החרות. המעשים המצומצמים מאפילים על האור הכללי. זהו מבטה של הנבואה, "באספקלריה שאינה מאירה", כפי שמתבארים הדברים בספר אורות (עמ' קכ'). אבל חכמינו ז"ל מסרו לנו: "חכם עדיף מנביא" (גמרא ב"ב יב'). בחכמה יש מימד עליון יותר. בסקירה עליונה, כפי שהיא נסקרת בעין האלוקית, כל הפרטים והכללים מאוחדים ומתאימים. אין פער ואין תחושה של צמצום והקטנה. הגדולה האלוקית משוחררת מכל זה. וכדי שנזכה להיות שייכים בחיינו למדרגה נסתרת זו נשלחה אלינו נבואתו של משה., שהיא שונה במהותה משאר הנביאים, והיא נאמרה "באספקלריא מאירה". ממשה מתגלים הכללים וכל הפרטים בחוברת אחת, וממנו יוצאת הוראה לכל ישראל, "משה קיבל תורה מסיני". כשאנו מבררים את ההלכה לאשורה, ונצמדים במסירות לכל דקדוק ולכל פרט- בכך אנחנו חיים בפועל על פי אותה אספקלריא המאירה, כלומר- על פי חכמת ד' עצמה ולא רק לפי המעיינות של הקודש הזורמים דרך השגתנו אנו. לפי חלק מהפירושים, חטאם של נדב ואביהו היה שייך לקבלת הסמכות של משה. כשהסובייקטיביות בראש- אנו מאבדים את הקישור שלנו אל האמת המוחלטת, אל המציאות האמיתית, אל ודאות הקודש ואל נצחיותו של הקודש.
בכל שבת, לפני שעולה מפטיר לעליה אחרונה של קריאת- התורה, נוהגים לומר חצי קדיש. יש להפריד בין קדושת התורה לקדושת הנבואה. התורה קודמת. המבט המוחלט קודם למבט היחסי. הרב צבי יהודה זצ"ל היה נוהג, בשיחותיו על הנצרות, לדרוש את הפסוק: "אם במחתרת ימצא הגנב". מחתרת- הקדמת מח' נביאים (ע"פ הגמ' במגילה, האומרת שמח' נביאים קמו לישראל) לתורה. העיוות של הנצרות נעוץ ב"מחתרת", בסובייקטיביות בלי מוחלטות אלוקית, עד להגשמה משפילה וכניעה בפני האנושיות ויצריה.
לפעמים, יש וההצמדות לגדלות ולפרטים נתפסת כ"דתיות יבשה", כמשמעת בלא מחשבה, צייתנות בלי התבוננות ובחירה. אך לא כן הדבר. מההתבוננות המועטה שלפנינו, ננסה להבין את העומק שבסדרים ובגבולות. את החיים אנחנו מקשרים כל הזמן לחכמת ד', כלומר-לצורתם האמיתית המקורית. ניהול החיים על פי כלליה של ההלכה הוא התאמתם המתמדת אל החוקיות שלהם, לפי אמיתתם, ולא כפי התקבלותם בכלי ההשגה שלנו. בכך אנחנו שייכים כל רגע ל"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", לקודש הכללי, לאמת האלוקית המוחלטת. ואיננו נופלים לתוך הסובייקטיביות האנושית, שסופה לעמוד מול מוגבלותה וחסרונותיה.
מתאימים הדברים גם לפרשיה מצטרפת לפרשתנו, פרשת פרה, המתייחדת "בחוק" שמעל לכל השגה והבנה. ההצמדות לחוקיות, בענוה ובהקשבה, מכפרת אל העגל, מוציאה אותנו מהעיסוק רק בתוך האנושיות, ומקשרת אותנו אל מקור הטהרה, שממנו נובע תיקון שלם, תיקון עולם, סילוק הטומאה ממקורה, ובלע המות לנצח ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים. (ועיין אורות עמ' כו' על פרה אדומה).