ישנה בעיה מובנית בעולמו של הקב"ה. הבריאה כולה היא מוגבלת, מוגדרת ועובדת על פי חוקים, פיזיים ורוחניים, יש סדר למציאות, והוא ממש לא דבר רע, הוא מאפשר לה להתקדם, להיבנות ולקבוע ערכים ומדרגות. ומצד שני, ישנה את הנשמה, את אותה הנקודה שבהגדרה היא לא מוגדרת ולא מוגבלת, לעולם לא ניתן יהיה לכלוא אותה, היא שייכת למציאות המקורית האינסופית ועל כן  הסדר הזה בשבילה נושא בחובו בהכרח את מועקת המגבלות. היא "לא שייכת" לזה, כל חוק לא יוכל לתביעתה היסודית להיבלע ולהתכלל במקור כל היש, וגם אל לו לנסות ולעשות זאת.
וישנם אנשים שהם בעצמם נשמה, לא אותם תוכל לעצור ולהגביל תחת שום חוק, אצלם התשוקה הזו לבטא את אהבת ה' שלהם היא לא איזה סעיף חשוב מאוד בחיים, אלא היא החיים עצמם. הם לא יכולים לקחת או לקבל עצה מאף אחד, גם לא זה מזה, ודווקא ברגעי השיא של החיים, אותו ה"שד" מתעורר בקרבם, והם נשרפים באש האהבה, היא יוצאת מאת ה' ושורפת אותם, ובזאת הם שבים לצור ממנו הם חוצבו, הם בו והוא בם. חטאם הוא חטא נוראי, חייהם לא יישאו פירות בעולמנו ובנים לא יהיו להם, והם גדולים ממשה ואהרון, אבל אי אפשר לעולם לשאת אותם ולא להם אותו.
לא אנחנו נוכל לבקר אותם כי אין לנו כלים להבין בכלל את המקום והאופי של נשמתם. אבל מכל מקום צריך להתבונן על התופעה הזו. באמת היא לא משהו זר לנו. כל אחד נושא בקרבו נשמה, וגם בה ישנה נקודה של תשוקת התעלות והתכללות מעין זו. אצלנו זה יסוד הרבה פחות דומיננטי ממגוון סיבות, אבל מכל מקום הוא ישנו. ככל שאנו מתפתחים מבחינה רוחנית, אף הוא מתפתח אתנו ומקבל משקל אחר במערכת האיזונים האישית. עליו יש לשמוח אלא שלעולם עלינו לדעת שאל ה' ואת  אהבתנו איליו נכון להתקרב ולבטא רק עם ובתוך הגדרים. זהו רצונו באמת, שלא כל אחד יעשה במה לעצמו, אלא ששמו יהיה מתעלה דווקא מתוך הנאמנות של הפרט לזרם החיים הכללי הבא לידי ביטוי ע"פ רצון ה'.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] דברינו היום מבוססים על דברי הנצי"ב על הפרשה, ועל דברי הרב בספר אורות הקודש בפיסקה "הבאים אל הקודש".