השבת נקרא בעז"ה את פרשת שמיני, העוסקת בשני עניינים. הראשון הוא סדר היום השמיני לחנוכת המשכן, א' בניסן של השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שדווקא בו אירע חטא נדב ואביהוא בני אהרון, ומיתתם המיידית בעטיו. השני הוא פרשת המותר והאסור באכילה מבעלי החיים. ולכאורה יש לברר מה הקשר בין שני דברים אלו הנראים כ"כ רחוקים זה מזה.
כולם מסכימים שחטא נדב ואביהוא היה חטא של גדולים, של ענקים שעליהם מעיד משה רבינו בעצמו שהם היו גדולים ממנו ומאהרון אחיו. חטא של גדולים הוא בהכרח תוצאה של גדלותם, של שאיפותיהם הנישאות עד כדי שהעולם הזה כפי שהוא אינו יכול לשאת את האור הגדול הזה, וע"כ יוצאת אש מאת ה' ושורפת אותם, אי אפשר לעמוד במחיצתם, ואולי הם בבחינת חנוך אשר האלוקים לקחו איליו. הקו הכללי המשותף להסברים על חטאם הוא שהם שייכים לאיזה שהוא עתיד שאיליו המציאות שואפת והולכת, אבל הניסיון להנהיג אותה כעת ע"פ אותה מדרגה נועד להיכשל. רק בתורה ובהוראותיה המדויקות יש את היכולת לרומם את המציאות לאותו מקום נהדר ונאדר, ואת החיות העתידה ניתן להופיע רק בהדרכתה. זהו לקח חינוכי לדורות, שדווקא גדולי עולם עלולים יותר לטעות בו "דק מן הדק".
אחרי הבירור הזה יש לחקור את מה ניתן ואיך ניתן לתקן בעולמנו? עם מי אפשר להתעסק בדרך ישירה של הכללה והבאה בתוך תחום החיים הלגיטימי, כלומר "לאכול" אותו, ואת מי יש לרחק כרגע כי נקודת האמת והטוב שבו גנוזה כ"כ בעומק עד שאין לנו כלים לחשוף אותה, ודווקא הריחוק ממנו הוא היחש הנכון והראוי כרגע, כלומר "לשקץ" אותו? זהו הנושא של החלק השני בפרשתנו. ה"שפת אמת" מסביר שבכל דבר יש חיות אלוקית, יש שייכות למגמה הכללית של המציאות, ותפקיד האדם הוא לכלול אותם ולהכיל אותם בקרבו, כלומר "לאכול" אותם, ובזאת להחיות את אותה הנקודה. אלא שבעולם שלנו מעורבבים להם הטוב והרע עד כדי כך שלא מכל דבר ניתן להפיק את הטוב ולרחק את הרע, וע"כ יש להתרחק מאותם דברים. ה"סימנים" לדברים איתם כן ניתן לעבוד ולתקן הם שהפרסה שלהם שסועה, כלומר סדוקה ואפילו במשהו, שהרגל שלהם והצד הטבעי גשמי שלהם לא סגור לגמרי. מה שיש בו איזה שהוא חריץ וסדק ויכולת להיכנס לעולמו הגשמי, לפתוח ולפתח אותו, ולגלות את הקדושה שבו, ולא להשתעבד לחומר ולגשם שבו. וסימן שני הוא שהטיפוס שלנו מסוגל להעלות גירה. היכולת לעכל נכון את התכנים הנספגים מהעולם החיצון, לא לתת להם לשקוע מייד ולרדת ללא אפשרות עלייה, היכולת להעלות את הנקודה הפנימית הגנוזה בכל דבר ובכלל, השאיפה להעלות ולהתעלות, ולא לעמוד במקום או חס וחלילה לרדת. עם מי שנזהה אנחנו, או שהתורה בחוכמתה תזהה בשבילנו, את המצב של הסדיקה ואת התכונה של הרצון והיכולת להתעלות, יכולים ומצווים אנו לעבוד, "לאכול" ולהכיל אותו בעולמנו, שיהיה חלק ממנו ממש, מהדם והבשר שלנו, ובזאת לחבר אותו לעניינו האמיתי והתכליתי.
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח שי בן רחל, עם כל שאר חולי עמו ישראל.