פרשת אמור[1] / הרב גלעד סלומון (תשע"ג)
ספר ויקרא עוסק בחלקים נרחבים מאוד שלו בחיים הישראליים, ביומיום הישראלי, על השעות הפחות זוהרות שעלולות לפקוד את האדם, וגם על כמה רגעי שיא, ואיך לגשת אליהם ולקחת מהם את הטוב ולהימנע מכישלונות מיותרים.
אלא שלא די לעסוק בחיים הבנאליים היומיומיים. יש להרים את המבט לחיים האידאליים השאיפיים, אלו שמצד אחד רחוקים שנות אור מאיתנו כעת, אבל הם מה שנותן טעם ומגמתיות לחיינו, ובעומק העניין מה שמניע גם את ההווה ומושך אותו לפעולותיו כולן.
אבל גם בזה לא די. להסתכל במין מבט רחפני על דמות פלאים חלומית, מישהו ששותף לנו בשם אדם אבל הדמיון שלנו רק נוגע בו והוא לא ממשי ובעצם לא קיים וספק רב אם יכול להיות אדם שכזה, זהו חיסרון גדול. כבר כאן בהווה, צריך להיות מאן דהו שדרך ההתבוננות על אופי חייו עצמם בינינו ניתן להיפגש עם העתיד היותר רחוק, ובזאת שהוא יהיה עם כל רוממותו העתידה ריאלי ונטוע בארץ ולא בין העננים.
מיהו איש הפלאים הזה? היכן נפגוש אותו? הווי אומר הכהן!
הכהונה, מעצם תפקידה בעם, לא יכולה להיות כמובן תכונה נרכשת התלויה בבחירת האדם, שכן אנו תרים אחר "מישהו מהעתיד" ואין ביד התבונה האנושית וכול שאר הכישרונות לעמוד על מדרגה זו, על כן מוכרח להיות שהיא מתנה שמיימית, שעל הכהן מוטל באופן טבעי לפעול בהתאמה אליה, אבל העיקר הוא שהיא בו שלא מכוח בחירתו האישית.
הכהונה היא ה"כנה" מלשון בסיס החיים, והיא נותנת הכיוון לחיים וגם את המכון לחיים. הכהן חי בינינו כבר עכשיו, אלא שחייו הם העתיד הרחוק שחי כאן ממש, ולא רק כסמל ודמות מופת ציורית גרידא. זו לא רק "דוגמא אישית" אלא תכונה פנימית ממשית הגם כל אדם מישראל שייך אליה.
מתוך אותה תכונה פנימית ובהתאמה אליה, מופיעים ממילא ציווים מיוחדים אל הכוהנים. הראשון שבהם המופיע בפרשתנו, שמצדדים מסוימים הוא גם המבטא את נקודת האיכות היותר מתקדמת  ורדיקאלית, הוא המלחמה בשקר המוות. קרבת אלוקים אין משמעותה השאיפה למות, לפרוש ולהיפרד מהעולם הזה! לעומת כוהניהם של עובדי אלילים שהמפגש הדומיננטי שלהם הוא בבית הקברות הסמוך לבית תפילתם על פי רוב, ושאצלם הא-ל מהלך אימים על האדם, כהן הישראלי מנכיח לנו את שקריות המוות ואהבת החיים. יום הגאולה לא בא עם המיתה, אלא הוא בכול רגע של חיים פעילים, טהורים, מלאי משמעות, בונים ומפרים, שמחים ומוארים. את העולם הזה אנו באים להעלות לערכי עולם הבא, לחיות בו במסגרותיו את מה שלא יכול להיכנס למסגרת. אל מול שקר המוות הכהן עומד לא בקרירות של פסל שיש נטול רגשות, אלא בלב שותת מחד, אבל מאידך בלי לאבד את החשבון, שהחיים לא מסתכמים בכמה שנות שותפות של גוף ונשמה, הם הרבה מעבר מזה, ואף עתידים לחזור ולהופיע בחוברת.
מכאן גם ברור למה רק כהן שאין בגופו מום רשאי לעבוד במקדש. קרבת אלוקים אינה יכולה להיות שלמה ומופתית כשהיא מלווה בחסרון חיים, מתוך מום, וגם אינה מטילה מום במתקרבים. בדומה שמה שאין הנבואה שורה אלא על אדם שלם בגופו, שכלו ומידותיו.
ומה שהכהנים שבינינו כלפינו, אנו כלפי האנושות כולה, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". לא כהונה נקנית בכסף או נרכשת מכוח הבחירה, הכסף או האלימות, אלא חלק אורגאני עם הכול, בא מכוח כל החיים ובעומק העניין מה שמכוחו באים כל החיים, ומה שנותן להם את מכונם ומנוחתם.
                 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] רש"ר הירש היטיב לבטא את הרעיונות להלן, מתוך כישרון וגדלות אמיתית.
תפריט תפריט