לפי פשטות הגמ' (ב"ק פב') נתקנה התקנה כדי שלא יהיו לישראל שלושה ימים בלא תורה, וזאת ע"פ הפסוק בספר שמות: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים", ואין מים אלא תורה. לפי זה, הקריאה בשבת היא חלק מתקנה כללית, הכוללת גם את הקריאה בימים שני וחמישי. אומנם, ע"פ התלמוד הירושלמי (מגילה, ד,א, וכ"ה בפירוש המאירי על מגילה כא' בשם מסכת סופרים, וע"ע הג' רע"א או"ח קלה') משה תיקן את הקריאה בשבת ובימים טובים ואילו הקריאה בשני וחמישי התוספה בימי עזרא. על פי זה, התקנה של הקריאה בתורה בשבת איננה נובעת מאותו הטעם שהוזכר לעיל. (כדי שלא יהיו שלושה ימים בלא תורה). נראה, שלפי הירושלמי התקנה באה כדי לתת תוכן ואופי לשבת ולחגים.  וכך נראה מהפסוק המובא בירושלמי: "משה תיקן שיהיו קורין בתורה ובשבתות וביו"ט ובר"ח ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל". משה מוסר לנו את "מועדי ד'". והתקנה לקורא בתורה היא חלק מהמפגש התודעתי שלנו עם המועדים.
דומה הדבר לתקנה נוספת של משה: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעינינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". (מגילה ד').
בכך ניתן גם להבין את המיוחד שבתקנה זו. אין זה לימוד רגיל אלא "לימוד ציבורי", ואין זו קריאה סתמית אלא קריאה מספר- תורה. מרכיבים אלו שבתקנה מעניקים לה אופי מיוחד, אופי "שצובע" את האווירה הציבורית, ומרומם אותה למפגש עם התורה במקוריותה.
אומנם, בשאר הימים טובים אנו קוראים את עניינו של יום, את קורבנות היום או את איזכורו בתורה. אך בשבת איננו קוראים את פסוקי השבת אלא את כל פרשיות התורה. (בשינוי המנהגים השונים שהיו על קצב ה"סבב" של הקריאה). אפשר להבין, שכפי ששבת היא "תחילת למקראי קודש", והמקור הכללי לכל קדושת הזמנים- כך המפגש איתה בקריאה בתורה הוא מפגש עם כלל התורה ולא עם פרטיה. התורה ניתנה בשבת (גמ' שבת פח'), ואם כן המפגש עם השבת מעורר אותנו לנקודה כללית- להיקף כל התורה כולה.