בסוף פרשת אמור מצוה אותנו התורה על עריכת לחם הפנים על השולחן. שנים עשר לחמים לפי חלק מהדעות כנגד שנים עשר השבטים. נס מיוחד נעשה בלחם הפנים, מספרת הגמ' על פי הפסוקים בספר שמואל, שהלחם היה נשאר חם משבת לשבת.
היו מניחים אותו על השולחן בשבת אחת ובשבת הבאה פורקים אותו מהשולחן והוא כולו חם, טרי, מעלה אדים כביום הלקחו. וברגלים מספרת המשנה, היו מוצאים את השולחן עם הלחם המהביל לעולי הרגל ומראים להם את הנס הגודל הזה, של הלחם החם, כדי להראות את חיבתם של ישראל לפני המקום.
הלחם שעל השולחן, עם שנים עשר השבטים הרמוזים בו, מסמל את חיי הכלכלה וחיי החומר של העם, העיסוק בלחם בצרכי הקיום, בחיי החולין שבין שבת לשבת. תמיד יש את החשש והפחד מהירידה הזאת שבין שבת לשבת את העיסוק בחול, העיסוק בלחם, בכלכלה ובמזון. והתורה מבטיחה לנו שאפשר, שאפשר לחבר את ימי החולין למעגל של משבת לשבת. באופן שהלחם לא יאבד את החום שהרגש הפנימי, שכוונת הלב ישארו משבת לשבת, שקדושת החיים תזרום בתוך חיי החולין שלנו, בתוך העיסוק שלנו בכלכלה ובלחם משבת לשבת. כי זאת תמציתה של תורה, תורה שמחלחלת בכל חיי המעשה שלנו, לכל התחומים, לכל המקומות. ולא לזלזל בעצמנו, ולא לפקפק בכוחנו.
לפי חז"ל המקלל שמופיע בסוף הפרשה, שנרגם באבן, לגלג ולא האמין בחום הזה שיכול להישאר בלחמים. לא להאמין בחום אומר ר' צדוק מלובלין, זה לא להאמין בכוח של עם ישראל, בכח של עם ישראל לשמור על החום, על ההתלהבות, על אש הקודש תוך חיי החול. לזלזל בעם ישראל אומר הרב חרל"פ בפרשתנו זה לא להאמין בריבנו של עולם שבחר בישראל באהבה.
שבת שלום ובשורות טובות