אלא שכמובן אין הדבר כן. מיהו הכהן ומה תפקידו בעם? הרש"ר הירש מלמד שבשם "כהן" רמוזה סגולתו וענינו בעם. הכהן בעצם חייו מציג בפני העם האת ה"כנה" כלומר הבסיס של חייהם, את ה"כיוון" שלהם ואת האידיאל של זרם החיים הישראלי  יש "הכנה". ובמילים האחרות, הכהונה מייצגת בפני כל אדם מישראל לא מיהו כרגע בפועל, אלא מהו הצד הפנימי של חייו, למה יש לו הכנה, ולאן עליו לשאת את עיניו, מי הוא צריך להיות מצד שאיפותיו.
האיסורים הראשונים בהם דנה התורה קשורים ביחס המיוחד למוות, או לייתר דיוק לשקר שבמוות. אצל הדתות העומדות מחוץ לישראל האלוקים נתפס באופן מנוכר לאדם, הוא הכי גדול וחזק, שליט כל יכול המנהל את העולם. והעולם הוא מקום מרובה כוחות ועוצמות, נטולות סדר בהגדרה, כשהאדם הוא הייצור היותר מוכשר אבל בה במידה גם האומלל והבלתי מאוזן דווקא בגלל העוצמות שבקירבו, חייו בלתי אפשריים לתיקון, ועל כן ישנן שתי אפשרויות, או כניעה לזה וחיי הפקר, או כניעה לזה וחיי צייתנות עיוורת ושפופה לכוח חיצוני, והצד השווה הוא שהמוות הוא האיום היותר גדול על האדם, המביע את הכוח והכוחניות של הא-ל לעומת האפסיות האנושית שלחייה אין כל תוכן חיובי מצד עצמה, ושעל כן על האדם לסור למרותו האלימה.
בישראל כמובן אין הדבר כן. עם ישראל אוהב חיים, חפץ בחיים, מלא שמחת חיים מאמין בטוב האלוקי המהווה את היסוד להם, וממילא ביכולת לשנות, לקדם ולתקן אותם. לחיי האדם מישראל יש ערך בכל רגע ורגע, והחיים עצמם יונקים ממעיין האינסוף המקורי להם, הם לא מתחילים ברגע בו נזרקת נשמה בגוף וגם לא מסתיימים ברגע הפרידה. החיים הם רצף אחד ארוך של התעלות ופעילות נשמתית, שבמסגרתם בפרק מאוד מיוחד הנשמה פועלת בגוף, עם גוף ועליו, באה לתקן אותו ו"להביע" את עניינה דווקא במקום שמצד עצמו מאוד מרוחק ממנה, זהו זמן יקר וחשוב מעין כמוהו, וחיי האמת נמשכים בוודאות גם אחריו. על האדם מישראל לשאול את עצמו בכל רגע "מהי חובתו בעולמו", והתשובה תיתן לו הן את הטעם והן את הכיוון לכל רגע בחיים.
הכהן הפורש מהמוות הוא "הפגנה חיה" של אהבת החיים, התרסה כנגד שקר המוות והפחד ממנו. מה שחשוב הוא לא המוות אלא איך האדם חי את החיים. אין כאן חלילה התעלמות קרה מהייסוד הרגשי והזעזוע מהמיתה, אלא עמדה המזכירה לעם את האמת של החיים!
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.