שתי המנחות הללו, הבאות מלוות בקרבנות מן החי עם מנחתם ונסכיהם, הן הקובעות ומהוות את עניינם של שני המועדים הללו: יום הנפת העומר ויום הביכורים. וכך מופיעים הם בתוך פרשת המועדות המפורטת של מעגל השנה כולו, הנמסרת לנו בפרשתנו, פרשת אמור.
ומה הן שתי מנחות אלו? קרבן ראשית ומנחה חדשה. עניינן הוא להיות העלאה לגבוה של היבול הראשון העולה בשדותינו. והזהירתנו התורה, בתוך פרשת המועדים, שלא לאכול מן התבואה החדשה עד עצם היום הזה, עד הביאנו את קרבן אלוקינו. האומה כולה איננה נוגעת בשפע המזון שצמח בשדות, קודם שיעלה ראשיתו לגבוה. כך הוא בראשית התבשלות השעורה, מאכל הבהמות, וכך הוא בראשית תבואת החיטים, מאכל האדם, רק אז, כאשר קרבו שתי "ראשיות" אלו, הותרה כל תבואת הארץ לפרט ולכלל, למדינה ולמקדש.
זהו האירוע, זו ההתרחשות, היוצרת את עניינו של יום: לחוג את ראשית הקציר בנתינתו לגבוה. המועד המיוחד הזה אינו במפגש של האדם עם זמן מסוים, כשאר המועדות, אלא במפגש של האדם עם הזמן ועם המקום: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה". ואולי יתרה מזאת: רק מפגש האדם והמקום, שהרי אין התורה מציינת תאריך מפורש לשני הקרבנות הללו, כלשאר המועדות, אלא רק את שתי הפעולות של ראשית קציר תבואת הארץ והיחס שביניהן. חז"ל הם שדרשו, לימדונו את התאריך המדויק, במושגים של זמן.
כל זה שייך אל הראשיתיות שבקשר החי שלנו, האומה כולה, וכל יחיד ויחיד ממנה, כפי שמודגש יותר בשאר הפירות, שאת ראשיתם מביא כל יחיד מחג הביכורים ואילך, אל האדמה אשר נתן לנו ד'. בכל שנה מחדש אנו מְחֲיים ומרעננים את החיבור החי הזה בחג הביכורים, חגה של האומה המתחברת אל הארץ הקדושה.
ובדורותינו אלו, זכינו לגילוי מחודש במהלך הזה. פעמיים, בתוך ימים אלו שבין מנחת ראשית הקציר לבין מנחת ביכורים, עלינו במדרגות קרבת אלוקים בחיבורנו את הארץ מחדש: עשרים לעומר, בו שבנו להתחיל בקיום מצוות ירושת הארץ, ומ"ג בו, אשר בו זכינו לרשת גם את ירושלים, עיר עז לנו לעד.
כה יוסף ד' להראותנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, להעלותנו כולנו בשמחה לארצנו, ליטענו בגבולנו, ולבנות בית תפארתנו במהרה.