מהו "מקרא קודש", למה בעצם אנו מתכוונים במילים הללו?
א.     מפרשים רבים פירשו את הביטוי "מקרא" במובן של התאספות, כמו: :למקרא העדה, על החצוצרות, "קרואי עדה" בפרשת קורח, ועוד פסוקים בהם מופיעה משמעות דומה. וכך הם דברי הרמב"ן: "וטעם מקראי קודש, שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה..." (ראה גם ספורנו, רש"ר הירש ועוד). לפנינו הוראה בסיסית על המוטל עלינו בימים אלו, מלבד המצוות המעשיות שבכל מועד ומועד. ההתאספות למקום התפילה (בית- כנסת) היא מאפיין מהותי לימים הקדושים. התפילות וההל אינן "פרט צדדי" בשבת ומועד. יש בהן עניין מוסף מלבד עניינה של התפילה בכל יום ויום. יש עניין מיוחד  להתכנס יחד ולהתרכז בשבח והודאה לד', בבקשת קרבתו, בהתעוררות הרגשות והרצונות לעבדו בלבב שלם. לא פעם אנו נכשלים ביחס אל התפילה בשבת, ומייחדים לה מקום כמו תפילה "רגילה" (ולוואי ונתייחס כראוי לעבודתה של התפילה ה"רגילה"). פשטי המקראות שלפנינו מורים לנו שה"לב" של היום, האוירה, היסוד של ימים אלו- זוהי התפילה הציבורית, "מקרא קודש".
ב.     ויש שפרשו "מקרא קודש"- מלשון קריאת שם. הצהרה, הזמנה, הודעה. יש לקרוא את הקודש בימים אלו. משמעות זו היא כעין הציווי המפורש ביחס לשבת: :זכור את יום השבת לקדשו". עלינו לקדש את השבת, על אף היותה קדושה מצד עצמה ולא תלויה בקידוש שלנו. במקביל לקדושה השורה עלינו מ"למעלה", אנחנו צריכים להשתתף ולהביע את תודעת הקודש מצידנו, מלמטה, בבחינת "אתערותא דלתתא" (ראה "פרי- צדיק" לפרשתנו). בכיוון זה, יש שהוסיפו ודרשו את הביטוי "מקרא קודש" כקריאה אל הקודש. כביכול אנו פונים את הקודש וקוראים לו, מבקשים אותו, וממשיכים אותו אל תוכנו. (ראה "שפת- אמת" לפרשת שמיני, שנת תרל"ט).
ג.      דברים אלו מביאים אותנו אל המדרש המופלא המופיע בפירושו של ר' בחיי על הפרשה: :כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו- אמר ר"א אין לך אומה שמעכבת על אלוקיה כאומה זו... כל מה שישראל עושין, ועליהם אמר דוד המלך  ע"ה- אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי... שהסנהדרין יושבין לעשות ראש השנה ביום פלוני, מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וגמרו מה שהתחתונים גוזרין... וכתיב אלה מועדי ד', אלה הם מועדי, אמר הקב"ה אין לי מועדים אלא אלו שלכם, שכל המועדים שאנו מקדשים שלו הם שנאמר כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו, ואין "קראנו" אלא קידוש מועדים שנאמר מקראי קודש..."  מקרא קודש הוא ביטוי לפי המדרש לקידוש המועדים. "מקרא" מלשון קריאה לד', "בכל קראנו אליו", "אקרא לאלוקים עליון". אנו קוראים אל הקב"ה ומבקשים את קרבתו בתוכנו, וקריאה זו מקבלת את ביטויה בקדושת הזמנים, חיינו מתקדשים בקדושה של מעלה, וחיי עולם חודרים לתוך חיי המעשה.
 גם השבת נקראה "מקרא קודש", וזאת למרות שאין היא שייכת לקידוש המועדים במובן הפשוט. אבל במובן העמוק, גם השבת קדושה בגלל שישראל קדושים. יש ישראל, יש חיים קדושים, ובהם חלה קדושת השבת. השבת איננה במציאות שמחוץ לנו, היא בתוכנו.
גוי ששבת חייב מיתה. השבת היא מציאות של חיים הזורמים בתוך נשמתנו, רוחנו ונפשנו. גם היא שייכת לקראית הקודש שלנו, גם היא חלק מהוייתנו.
- מקראי הקודש עוטפים אותנו במעגל הזמנים, וחיינו מתגלים דרכם. כל מועד- הוא חלון, כל שבת- פתח ו"הזדמנות". אנחנו צריכים "לקרוא" לקודש, להתאסף, להתכנס, להתרכז, לבקש, ליחד זמן, מקום בנפש ובסדר היום לקריאה הכל- כך מתבקשת הזו, הכל- כל אמיתית וקיומית. ומתוך הקריאה שלנו נזכה להתקדש בקדושתו של מקום, בכל שבת ומועד לפי ייחודו ועניינו, לקבל הארה וכיוון, רגש טהור ומחשבה צלולה, לכל נתיבות הדרכים של ימי המעשה. וכך אנו מבקשים: "והשיאנו ד' אלוקינו את ברכת מועדך", להמשיך מהם אור הלאה, לתוך החיים, לתוך ההתלבטויות, להאיר את כל הדרכים.