הכיוון הזה מבואר ביתר הרחבה בדברי הרש"ר הירש[2] המסביר כי "אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגוע האדם תצמח מלכות הא-ל. גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות…". כלומר, אחת מהחוויות היותר עוצמתיות של הפגישה עם הגודל האלוקי היא ברגע המיתה. כשכוהן הדת עומד שם ואף נתבע לעשות זאת, זה מבטא את הגישה שאלוקים הוא אלוקי המוות, האדם הוא קטן ועלוב, כל חייו הם סבל אחד ארוך, הוא משול למעין יצור מסכן שהושלך לזירה אלימה ורעה בה הוא נאבק על הישרדותו, כשהוא בהגדרה חסר אונים למול כוחות הרוע השולטים במציאות. רגע המוות הוא רגע ההצלה והשחרור מהטרגדיה הזו, שכל עניינה היה לסמן לאדם עד כמה הוא קטן ועד כמה "אלוקים גדול". הבוז הוא לחיים השפלים האלו והכבוד הוא למוות. על כן מקדשיהם עומדים בצד בתי הקברות, לשם פניהם מועדות, למוות ולהצלה מעולם אכזר שכזה.
אך "לא כצורינו צורם". אלוקינו הוא אלוקי החיים, הוא מצווה לנו אותם, עולמנו הוא טוב ואנו מבקשים לעשות אותו טוב עוד יותר, לחיות עוד ועוד, לשפר ולחשוף את מעיינות הטוב הגנוזים בעולם, מתוך בחירה חופשית, מתוך היענות לאתגר החיים המוצב לנו. המוות הוא שקר שיום אחד ייחשף ואף יפסק, הכל חי ופורח, "ובלע המוות לנצח…". אלוקינו מלמד איך לחיות מתוך תורת חיים ולא איך למות, איך להופיע חיים חופשיים מכל שיעבוד לקוטן ולחולשות יצריות וגופניות.
עמידת הכוהן מחוץ למעגל המוות היא מעין "הפגנה קדושה" של התרסה נגד שקר המוות, פעולה חינוכית הבאה להודיע לכול שבוודאי יש מקום לאבל, אבל בשום פנים ואופן לא לכניעה לעצבות, לייאוש מן החיים ולעצירתם, ובוודאי שלא ליחס סלילי כלפיהם המתחבא מאחורי מסווה שיקרי של יראת שמים מקולקלת[3]. הכוהן הוא כולו קודש ו"קדוש לעולם קיים", ואף אתם "הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"!
נקודה למחשבה. כיצד מקרינה ומה מלמדת אותנו הסוגיא החמורה הזו על היחס הנכון להרגשות ולמחשבות האמורות ללוות אותנו ביום הזיכרון העומד לפתחנו, וליום העצמאות הבא עלינו לטובה?
·        ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 

[1] בספר "פנקס אחרון בבויסק" פיסקה ב'.
[2] בפירושו לחומש פרק כ"א פסוק ה'.
[3] פגאנית / נוצרית.