מכלי אל כלי הורקו ובגויים לא מצאו מנוח . ובכל משך התקופה הארוכה הזו, בה מראה לה העולם רק את פניו המכוערות, ואין רואים כל שביב של אור בקצה המנהרה, לא עלתה על דעתה לקום ולעשות מעשה. להתאחד, לגבש יחדיו כח צבאי, למרוד בגלות, להלחם ולכבוש ולשוב אלי קדמת נעוריה, כאומה חיה עצמאית ובוטחת.
פה ושם אמנם היו התעוררויות משיחיות ששקעו עד מהרה כלעומת שעלו, אך אין בהם, ביוצאים מן הכלל אלו, אלא כדי להעיד על עצמת הכמיהה לגאולה, שלא רפתה מעולם, על אף אריכות הגלות. אולם הכלל נשאר בעינו: מבחינה מעשית- לא קמה האומה לחסל בידיה את הגלות.
ולא מפני שעם של פחדנים או עצלים אנו. תולדותינו מלאים בסיפורי גבורה היכולים לפאר דפים של זהב בספר העוז של ההיסטוריה האנושית. גם חוסר מעש אינו בדיוק תכונה ישראלית אופיינית, אפילו בגלות, אדרבה, יהודים בכל מקום שנתגלגלו אליו, הפכו לגורם המעורר, המתסיס ומחיה את כל ענפי החיים, ואותם הארצות שגירשו את היהודים מתחומם, עד מהרה שקעו בתרדמת ניוון.
כעין השלמה פנימית עם הגלות היתה בנו. האומה חשה כי היא ראויה לליל האימה והבלהות שנקלעה לתוכו. מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ומפני שבחטאים עצמם בחלה נפשנו באמת, חשנו בעמקי הלב הכללי איזו התאמה בין מה שעובר עלינו ומה שצריך שיהיה. כאותו ילד ששבר אגרטל יקר ערך, ומצפה לעונש משמעותי, שיגאל אותו מרגשות הבושה והאשמה הצורבים בנפשו.
וכשמתקרב ליל הזוועה אל סופו, עדיין אין רואים אור מפציע באופק. אדרבה, לעיתים החושך מתגבר והגלות חושפת את פני המפלצת שלה בכל כיעורם. אך סימן מובהק ישנו בכל זאת לסיומה הקרוב, סימן שעשוי מאד להטעות. פנימה, בתוככי הלב, מתחילה לרחוש סלידה עמוקה ממצב הגלות. מתרבים והולכים אותם המביטים על גלותנו ושעבודנו לעמים במבט של חרפה ובוז, וכשאלו מתרבים מתעורר והולך רצון ההשתחררות ופריקת עול הגויים מעל צווארנו.
המתבונן מבחוץ, עשוי להאשים את המעוררים הללו במעשה חמור מאין כמוהו: מרידה במלכות שמים! שהרי מאת ד' היתה זו לזרותנו בגויים ולהפיצנו בארצות מנין עזות הפנים הזו, לברוח מחדר הטיפולים בעיצומו של טיפול כואב, אך חיוני להבראה?! אך רועי ישראל האמיתיים, עמוקי המחשבה ובהירי הרעיון, מבחינים בתהליך הפנימי, ומאירים את עינינו: האומה מתקוממת על הגלות ודוחה אותה בשאט נפש, מפני שבאמת כבר איננה צודקת! ועל כן כבר אינה מתאימה לנו. וצור עולמים, תוכן ליבות, הוא יוצר רוח האדם בקרבו, הוא שנטע בנו רוח חדשה, ושוב נבראים אנו מחדש כעם, ומתחילים לעמוד על עצמיותנו. מתוך כך הרינו חפצים לעמוד על רגלינו, להתגבש יחד, להתגבר על כל המכשולים, ולנפץ בידנו את חומות הכלא של הגלות השנואה.
כי על כן, לא תולדת מחשבות אנוש היא התעוררות זו. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואין האומה יכולה להקים את עצמה בידיה. ואכן לא היא קמה מתוך הכרתה. לו כך היה ודאי היה המהלך קשור גם עם התחזקותה בשיבה לעבודת א-לוקיה ביתר שאת על אדמת קדשו. אלא שקודש אבריך הוא בכבודו ובעצמו, עם כל חיליו, הם באים אליה, אל שפלות מצב הגלות ששרויה היא בו, בין בגופה ובין בהכרותיה, ומרימים אותה מעפרה. ובמה? בלידת נשמה חדשה, בתחיה של רוח גדולה, הדוחפת מבפנים להגאל. ואם רואים אנו שבתודעותיה הגלויות אין לכאורה חזרה אל ד' ואל תורתו, ורק שאיפה חומרית היא הדוחפת, הרי זהו גופא העד שלא האומה היא הבוחרת לשוב לחיים מלאים בבחירתה החפשית, אלא נדחפת היא משמיא, בדרך של דחף פנימי, לא בחירי ולא מודע.
והמשך המהלך, בהבשלת ההכרה המבוררת לקרוא בשם ד' על המאורעות בקול צלול וברור, ודאי בוא יבוא במהרה.