בפרשת אמור התורה סוקרת בצורה מלאה ומקיפה את כל המועדות. וכשהיא מגיע לחג השבועות הבעל"ט, היא לא מזכירה כלל שהוא חג עם מימד היסטורי של מעמד הר סיני ומתן תורה. חג השבועות מופיע רק כיום החמישים לספירת העומר, כיום שבו מקריבים מנחה חדשה, ביום שבו מביאים שני לחמים. סולת תהיינה חמץ תאפנה ביכורים לה'. כשמסביב לשני הלחם הללו יש חגיגה שלמה, עם כבשים, קורבנות. משתמע שעיקרו של היום הוא שתי הלחם, זה מהות היום. בדרך כלל לא מקרבים לחם, לא מביאים לחם לבית המקדש, שאור נפסל למזבח. ופה לא רק ששתי הלחם מובאות אל העזרה, אלא הן הופכות למוקד היום. מרכז היום סובב סביב שתי הלחם. מסביר המהר"ל שהשאור והלחם, הם עוצמות החומר שקיימות בנו, עוצמות התאוה והגאוה, עוצמות הערכה העצמית, הדמיונות והרגשות. העוצמות האישיות שלנו שיכולות להתפרט ולתפוח. אבל בדרך כלל אנחנו לא כל כך יודעים איך להתמודד איתן. בחג השבועות אנחנו מעלים על נס את כל עוצמות החיים שלנו כפי שהם. כי בראתי יצהר הרע בראתי לו תורה תבלין. יום מתן תורה הוא בעצם יום החגיגה, על החיים כפי שהם. יום שבו אנחנו שמחים ומסוגלים להיפגש ללא סיגות עם החיים במלוא עוצמתם כפי שהם. דווקא בגלל שניתנה לנו תורה, על ידי שנתנה לנו תורה. יש לנו שמחה מחודשת, ועונג מחודש בחיים עצמם. בחג השבועות אין מצוות. זה יום של שמחה במציאות החומרית שלנו כפי שהיא. לדעת הגמרא, בחג השבועות לכל דעות התנאים, יש להרבות בסעודה. רבי יוסף בגמרא מתאר שגם אם כל השנה הוא נמנע מסעודות בשר גדולות. בשבועות ודאי שאכל. חג השבועות, חג המפגש עם הקציר, עם החיטה, עם הלחם כפי שהוא עם החיים בשיא עוצמתם עם הביכורים היפים עם הארץ הפורחת עם המלכות הבנויה. ללא צמצומים, ללא הגבלות, ללא מורא ופחד. כי כשיש לנו אהבת תורה אז יש לנו גם מקום לאהבת חיים, ולחילוץ עצמות.
שבת שלום ובשורות טובות