הכהנים מופקדים על הפנמת הקדושה, על הפנמת השאיפה לקדושה. קדושה, מגדירים הראשונים, היא סוג של רוממות, נבדלות, אצילות, מעל זרימת חיי החומר. קדוש הוא פרוש, מורם ונבדל.
היכולת להרים את העיניים מעל העולם החומרי היתה יכולה להתמך על ידי תפיסת עולם שמזלזלת בעולם החומרי, שרואה את אפסותו של העולם החומרי. אם המטרה היא לזלזל בעולם החומרי, היינו יכולים לראות דווקא אצל הכהנים שמופקדים על הקדושה, נטיה ללכת להלוויות מדי שני וחמישי, ושם במהלך ההלוויה וההספדים לומר לאנשים: "החומר הולך וכלה, החומר הוא כלום, גוף האדם הוא כציץ נובל והעיקר הוא להיות נבדל, קדוש, פרוש מהעולם החומרי". אבל לא כך מצווה אותנו התורה, "לנפש לא יטמא בעמיו". הכהנים בהגדרה הכי בסיסית כפי שמופיעה בתורה, לא הולכים להלוויות וכמעט ולא מתעסקים עם מתים. ההוראה על נבדלות, על אצילות הרוח, לא באה מהפחתת ערכו של החומר ולא באה מזלזול בגוף ולא משנאת החיים, אלא מתוך האהבה וההבנה שעם כל תפקידו החשוב של הגוף, יש מי שמנחה את הגוף, יש מי שמנהל אותו, יש מלך. לרומם מלך זה לאו דווקא על ידי השפלת העם, אפשר לרומם מלך בצורה חיובית על ידי הגדלת ערכו, תפקידו, רוממותו, לאו דווקא בהחלשת צביונו ואופיו של העם. הקדושה, קדושת הזמנים, אינה תלויה בפגיעה בעולם החומרי. אדרבא, דווקא בחגים ובשבתות אנחנו מוצאים מצווה להרבות באכילה ובשתיה. בחג השבועות הבא עלינו לטובה, יש מצווה מיוחדת  לאכול ולשתות. הרוממות של הקודש, הנבדלות היא נבדלות המחשבה, הרצון והשאיפה. לאו דווקא זלזול, פגיעה והנמכה של העולם החומרי.