מיד לאחר קריאת התורה נוהגים לומר את תפילת "יקום פורקן". תפילה זו נתיסדה בבבל לאחר חתימת התלמוד, ואנו מברכים בה את מחזיקי התורה לדרגותיהם ואת מנהיגי הדור, ולאחר מכן את כל הקהל כולו.
שני חכמים "נתנבאו" בסגנון דומה ביחס לייסודו של מנהג זה ומיקומו מיד לאחר הקריאה בתורה. יש לציין שגם בימי החול, נוהגים בקהילות אשכנז לומר מיד לאחר הקריאה בתורה "יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים לקיים בנו חכמי ישראל, הם ותלמידיהם וכו'".
בספר "הליכות שלמה"- אסופת הלכות והליכות מאת הגרש"ז אוירבך זצ"ל- מובא בשמו כי "מה שנהגו לומר לאחר קריאת התורה בשבת תפילת "יקום פורקן" שבה מבקשים על חכמי התורה ובימי ב' וה' לקיים בנו חכמי ישראל, שכל זה הוא כדי להשריש בלבנו בעת הקריאה בתורה שבכתב את האמונה שבתורה שבעל פה ושאין קיום לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה" . (ראה הליכות שלמה, מועדים- חודש ניסן, עמ' ל"ד).
וכדברים הללו נכתב בספרו של הר י"ל הכהן מימון זצ"ל על הגר"א, "תולדות הגר"א", בעמ' קל"ו- קל"ז: "וזו היתה העבודה המיוחדת של הגאונים, להשריש בלב כל יחיד ובכל ציבור בישראל את האמונה בתורה שבעל- פה… באו הגאונים וחששו מפני השפעת הקראים והוסיפו לאחר הקריאה בתורה ובנביאים… את ברכת "יקום פורקן" שהיא כוללת ברכה מיוחדת לנושאי דגל תורה שבעל- פה".
בדרך הלצה זכיתי לשמוע פעם אחת את הג"ר אביגדור נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה, מספר בשם מן דהו, על פגישה דמיונית שהיתה בין נציגי שלוש הדתות, כשכל אחד מהן התבקש לוותר על משהו מעמדתו. זה ויתר על ה"שילוש הקדוש", וזה על האמונה בנביאו, והיהודי- הסכים לוותר על "יקום פורקן" אחד… הוסיף הרב נבנצל שליט"א ואמר: ואני אומר, שגם על "יקום פורקן" אחד איננו מסכימים לוותר… לאור הדברים המובאים בשם רבו של הרב נבנצל, הגרש"ז אוירבך, והר' מימון, הרי שמשמעותה של תפילה זו מקבל ערך חדש.
תופעת ה"קראות" ישנה היא, אך לבושיה מתחדשים מדור לדור, ושורשיה טרם נעקרו מבית ישראל. התורה ניתנה בכתב ובעל- פה מראשיתה, כפי שמייסד הרמב"ם בהקדמתו למשנה ובהקדמתו לחיבורו "משנה- תורה". המפגש עם התורה הוא דרך תורה שבעל- פה. יסוד אמונה זה ראוי להרחבה ולהסברה, גם וביחוד בדורות בהם התפיסה המדעית עלולה להפוך כל מבט למבט מחקרי- היסטורי על "טקסט" קדום...
ובלא להרחיב בגליון קצר זה, יש להדגיש שיסוד האמונה בתורה שבעל- פה נעוץ באמונה בסגולת עם- ישראל. האמונה שתוקפה האלוקי והנצחי שבתורה מתמשך דרך תורה שבעל- פה מיוסדת על האמונה בכח האלוקי השרוי באומה, זו המפרשת ומבארת את התורה. "תורה שבעל- פה מונחת בעצם אופיה של האומה..." (אורות- התורה, פרק ב'- ב').
ובכניסתם לארץ קיבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה (מעמד הר גריזים והר עיבל)... והיה חביב לפניו יתברך שעה זו כמו קבלת התורה בהר- סיני, רק שם היה בחינת תורה שבכתב ועתה תורה שבעל- פה... מצד התעוררות בני- ישראל מעצמם... וזה הכח נשאר לעולם בישראל... ובכח זה עמדו נגד מלכי כנען..." (שפת- אמת, כי תבוא תרמ"א).
סוגיית אחיזתנו בארצנו וזכותנו עליה, וסוגיית אמונת תורה שבעל- פה- סוגיה אחת היא. אמונת תורה שבעל- פה היא האמונה בייחודיותה של האומה, בשליחותה ובסגולתה, והיא היא הבסיס וההצדקה לירושתנו את הארץ והתנחלותנו בה. אי אפשר לנתק בין הסוגיות. הבירור הרוחני של אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל- פה הוא שייך לבירור זהותנו ומהות חיינו, והוא זה שעומד בבסיס כל המאבקים על יישובה של ארץ- ישראל.
וממילא, מיד לאחר קריאת התורה שבכתב- "יקום פורקן... למרן ורבנן, חבורתא קדישתא... לכל תלמידיהון ותלמידי תלמידיהון, ולכל מאן דעסקין באורייתא, מלכא דעלמא יברך יתהון...".