בשנת השמיטה יש אפשרות לכולם ליהנות מהיבול החקלאי שבארץ. לגר ולתושב, לעבד ולאמה יש אפשרות לגשת אל השדות וללקוט כאוות נפשם. בשנת היובל אנשים שנאלצו למכור את שדותיהם מקבלים בחזרה את שדותיהם. שוויון זכויות חדש נפתח. ובהמשך מופיעה גם האזהרה על האיסור לקחת ריבית- "אל תקח מאתו נשך ותרבית". התורה קוראת לריבית "נשך", מלשון נשיכה באחר.
הריבית- הרווח שאין בו עבודה, שאין בו מאמץ, שאין בו עמל. הרווח שכל כולו ניצול מעמדו החלש של הזולת, של הנזקק, אין לו כסף להשיב, הוא זקוק להלוואות, הוא זקוק להרבה זמן, ותמורת הזמן, ותמורת המוכנות להלוות, הכסף שבידי המלווה הולך ורבה, סתם. חכמים הגדירו שבכל פעם שישנו רווח ללא עבודה שקרוב מאד לשכר, והזמן, הזמן יוצר כסף, אנחנו נתקלים באיסור ריבית .זמן לא שווה כסף אומרת לנו התורה כנגד המקובל. עבודה שווה כסף, אבל לא זמן.
בכלל, לא נכון לראות את הרווחים כמטרה, אומר הרמח"ל במסילת ישרים. כשאדם מציב לנגד עיניו את הרצון להרוויח כמטרת חיים, מהר מאד הוא ימצא את עצמו, בלי להרגיש אפילו, מרוויח על חשבון אחרים. אנחנו לא באנו לעולם כדי להרוויח, באנו לעולם כדי ליצור מצב של משא ומתן, מצב של שיתוף פעולה, של יחסי גומלין בין קונים למוכרים, בין יצרנים לצרכנים, בין לווים ומלווים, יחסי גומלין בין עובד ומעביד ועוד. לא יחסי רווח ובטח לא יחסי ניצול. כמו שלא באנו להרוויח מהאדמה, אלא לפתח איתה יחסי גומלין, כך גם לא באנו להרוויח מהאדם אלא לפתח איתו יחסי גומלין.
קדושת האדם קשורה בקדושת האדמה, והיכולת להסתכל על שבת הארץ כאל זמן של חירות לארץ, היא גם היכולת להסתכל על שבת הארץ כזמן של חירות לאדם. חירות מהצורך האובססיבי להרוויח, להגיע להישגים כלכליים וחברתיים על חשבונו של הזולת.
בשורות טובות ושבת שלום וישועה קרובה לבוא.