מיקומה של הפרשיה בודאי אומר דרשני. מדוע הושארה לסוף החומש, ומה הקשר שלה לפרשיה שלפניה, פרשיית הברכות והקללות. ברור שחבוי כאן עניין מסוים, ואיננו מתימרים לעמוד על כל החבוי. אם נדייק יותר, נכון יהיה להגדיר שהפרשיה איננה עוסקת בערכין בלבד אלא בסדרי ההקדשה. יש סוגים ודרכים של הקדשה, ודינים המסתעפים מכך: הערכת דמי אדם לקודש, הקדשת בהמה, בית ושדה וסדרי פדיונם מההקדש, חרם (סוג של הקדשה לגבוה), מעשר שני מהתבואה ומעשר בהמה מהבקר והצאן. הנושא הכללי הוא הקדשת האדם את ממונו לגבוה. לא מדובר על מתנות כהונה ועל נתינות בבן האדם המחוייב, אלא בעיקר על הקדשה הבאה מיוזמתו של האדם.
בשם חסידים נאמר, שלאחר ששמעו בני ישראל את פרשיית הקללות חלשה דעתם, ובאה התורה לחזקם ולהראות להם את כוחם אשר בפיהם. כל יהודי מקדיש והופך מנכסיו לנכסי קודש. ניתן להבין, שפרשיה זו איננה חלק מסדרי העבודה המפורטים בפרשות החומש, שכן איננה עוסקת במצוות ההקרבה ובפעולות שיש לעשות בקודשים, אלא בדרכים בהם האדם מקדיש. עיקר הפרשיות עסקו בסדרי מחנה ישראל עצמו, מהקודש אל החוץ. הנושא שלפנינו הוא כביכול מעין "נספח", דינים העוסקים בשאלה כיצד האדם מקדיש ומהם הכללים לאופני ההקדשה. אומנם, עדיין יתכן שיותר מתבקש היה למקם פרשיה זו לפני פרשיית הברכות והקללות, שהיא מעין סיכום כללי לחיי עם ישראל. ואולי אפשר להוסיף, על גבי הנאמר לעייל, פרשיית הברכות והקללות משלימה תמונה כללית של חיי העם. מערכה שלימה,חברתית, מדינית וכלכלית, שמיוסדת על סדרי עבודת הקודש במשכן שבמרכז המחנה, הולכת ונבנית לנגד עינינו. המסר הכללי הוא חד וברור. ההצלחה הלאומית, לכל מישוריה, תלויה בעשיית רצון ד', בהתאמת כל המערכות אל הקודש ואל תכניו, כל אדם, כל פרט, צריך להשתלב ולכוון את כוחותיו בצורה שתתאים לאותה מערכת כללית.
וכאן אנו פוגשים פרשיה שעוסקת בפרט. אין אלו סדרים של המערכת מצד עצמה, אלא כללים ביחס ליוזמתו וכוחו של האדם המתנדב ונותן משלו לקודש. אולי רמז יש כאן. המבנה הכללי של ההצלחה הלאומית לא בא להאפיל ולהקטין את ערכו של האדם, כאילו הוא "בורג קטן במערכת". ההפך הוא הנכון. הזרקורים בפרשתנו מכוונים להאיר על ערכו של האדם. "בערכך נפשות לד'". העובדה שכל המערכת המופלאה, המתוארת בכל החומש, תלויה במעשינו- בהליכה בחוקי ד'-מלמדת על הערך שיש לנו. אנחנו " מפעילים" את המערכת! הכל מתממש ומתגלה על ידינו! האדם בונה את הקודש. אין קדושה אלא בנו, בכל אחד ואחד. אין כאן "מפעל", שהפועלים בו "מספקים" את מה שצריך למערכת.... יש כאן אמון גדול בכוחות הטמונים באדם. יש כאן זהות ושייכות בין מה שיש בתוכנו למה שיש ברצון ד' הכללי, בבחינת מבשרי אחזה אלוק. כל זה מתברר דווקא מתוך הברכות והקללות. המעשים שלנו הם היוצרים ומחוללים את ברכת ד' המופיעה בחיים, וח"ו להיפך.
גם בתהליכים כללים, מהלכים לאומים כברים, עלינו לזכור ולהפנות מבט לערכו של כל אדם, כל אבר וכל חלק. הקודש נמצא "כצופן גנטי" בתוך כל אחד , והוא מתגלה מתוך יוזמתו, מחשבותיו ומעשיו. לך, לעולמך הפרטי, על כל סעיפיו, יש ערך, משקל, משמעות והשפעה אדירה.
נאמר במדרש (תנחומא):"בערכך נפשות- אמר הקב"ה לישראל אם אתם מביאין לפני ערכין, מעלה אני עליכם כאילו הקרבתם נפשותיכם לפני. אמר הקב"ה לישראל  בזכות הערכין אני מציל אתכם מעריכות הגהינום... ואערוך לפניכם שולחן לעתיד לבוא". "כי הנפשות אשר לד' הם בערך כסא הכבוד, כי גם הנה מרכבה לו יתעלה" (ר' בחיי, כאן). עריכת השולחן לעתיד לבוא, בו "הכל יהיה מתוקן לסעודה", הכל יהיה מלא ערך ומשמעות, כבוד ד' ימלא את הארץ- החזון הנפלא הזה מתחיל ומתיסד בערך של הנפש הישראלית, כבוד ד' השרוי בתוכה. על ידי הערכת עצמנו נזכה להופיע ולגלות את הערכת המציאות כולה, כשכל פרט במקומו ובתפקידו, כשולחן הערוך לפנינו.