המשפטים החברתיים שבפרשת בהר מורים דרך לניהול חיי בחרה בעם ישראל. בתוכם ישנם דינים העוסקים בסדרים הכלליים של החברה, בהנהגתה הכללית, בכיוון המערכת כולה, כמצוות השמיטה והיובל.
וישנם גם דינים היורדים למצבים הפרטיים, לדאגה הפרטנית לאדם זה או אחר, כמצוות החזקת מי שיורד מנכסיו וכדומה. הנהגת חיי חברה כוללת את המבט הארוך, הגדול והכללי, על עניינו של העם, מגמותיו ושאיפותיו, ויחד עמו את החדירה לתוככי הנפשות עד לדאגה הממשית לכל אדם ואדם. כך היא דרכה של תורה. האידיאל החברתי הכללי צריך לעצב גם את תכונות הנפש שלנו בהפגשנו עם הזול. החפץ להיות טוב לכל, שזהו הגרעין שעומד ביסוד החיים הלאומיים של ישראל (אורות, ק"מ), צריך להיות האופי של החיים הממשיים של אדם מישראל, וכדברי הרמב"ם שהתכונות "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" הרי הם "סימניה של האומה הקדושה".
נציץ מבעד לחלון אחד ממצוותיה של פרשתנו, איסור אונאת דברים. חז"ל (ב"מ נח:) למדו מכפילות הפסוקים, שמלבד אונאת ממון ישנו איסור באונאת דברים, והלכות אלו נפסקו בשולחן ערוך (חושן משפט סי' רכ"ח). ניתן לעמוד על מהות האיסור דרך בירור קצר סביב האיסור לכנות שם רע לחבירו. הגמרא אומרת, שאיסור ה קיים, למרות שהשני כבר רגיל לכינוי שטפלו לו – "אע"ג דדש ביה בשמיה". בדברי הרמב"ם נראה, שגם כאשר האדם מורגל בכינוי, אינך יכול לדעת אם אכן הוא איננו מתבייש ונכלם ממנו, גם כשכלפי חוץ הכל נראה כשורה. אדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב. מי יודע סודות הנפש. אך רש"י הוסיף פן אחר: "מכל מקום זה להכלימו מתכווין". גם אם הזולת אינו נעלב באופן וודאי, מ"מ הפוגע להכלימו מתכווין. (נפק"מ להל' זו ראה בספר פתחי חושן על הלכות אונאה). הבעיה אינה רק במי שנפגע אלא במי שפוגע. וניתן לומר, שכשאתה פוגע בזולת, יותר מכל אתה פוגע... בעצמך! דאג לעצמך, אל תכנה שם רע לחבריך. היחס הנפשי שאתה צריך לבנות בתוכך פנימה כלפי הזול הוא יחס של כבוד וחיבה, ואם אינך נוהג כך – אתה האומלל. התורה במצוות אלו אינה רק מורה לנו כיצד לא לפגוע בזולת, אלא מעצבת ובונה לנו תכונות נפש, מגלה את העולם הנפשי הישר, הנקי והטהור שצריך להיות מלא בכל אדם מישראל.
גדלותו של אדם היא ביכולתו להיות גדול וגיבור. גדול – בעל מבט כללי, עמוק
דבק במגמותיה העליונות של כנסת ישראל, וגיבור – ספוג בטוב החודר עד לתוך מצבי החיים הקטנים ולתכונות הנפש העדינות המתבטאות ביחסי אדם ורעהו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
לפני שבע שנים, בימים אלו, הלך לעולמו הר' רפאל לוין זצ"ל, בנו של "הצדיק הירושלמי", ר' אריה לוין. וכאבא – היה גם הוא כל כך כללי וכל כך אישי, עד שכל אחד הרגיש אצלו את דאגתו הכנה והעמוקה לו, ולו בלבד.
וכך נכתב עליו, באותם הימים:
ומה אומרות המילים
ואיך מתאבלים
אבל יחיד, ואבל רבים.
אבל יחיד, של כל אחד ואחד
שהרגיש שאצלו הוא לבן יחיד נחשב,
של מי שכף ידו נכנסה אל תוך כפות ידיו
וספגה וקלטה ממאור עיניו, מהדרת פניו,
מרבבות ברכות של "קשר של קיימא" ו"בניין עדי-עד"
ו"לבא לבשר", כאילו רק אליך הוא ממתין ומצפה.
ואבל רבים, על מי של היה לו לעצמו כלום
ועל ישראל וצרותיו כל בוקר השכים קום,
על נשמה מאירה המגינה על הדור כעץ
על לב אוהב, תומך, מעודד ומייעץ,
על מסירות הנפש בעבודה שבלב – זו תפילה
ועל שקידה ובקיאות בחדרי התורה, הנסתרת והגלויה.
על מי שראשה היה בגבהי גבהים
ולא שכח לרגע את הרגעים הקטנים,
על מי שכלל- ישראל אצלו הוא כל נשמת אפו
וזה "אני" ו"אתה", וגם מי שלא איתנו פה.
אז איך מתאבלים, ומה בדיוק אומרים
כשצריך לומר איזה דבר
אבל בכלל אי אפשר,
כשכל דיבור אינו מספיק
לגעת בגדולת אותו הצדיק,
אנו נידום, כאחים יתומים
אבלים כולנו יחד
על האב של כל אחד ואחד,
בימי ספירת העומר, ימי הכנה לקבלת התורה,
ימי האבלות על תלמידי ר' עקיבא,
הם הימים המתאימים לספוג לתוכנו רצון עמוק
לטהרת הלב הזו, ולהיות כלים ראויים
לברכתה של תורה שתחול עלינו.