"מוקש אדם ילע קודש, ואחר נדרים לבקר" (משלי כ,כ"ה).
"כשאדם נכשל ונוקש בעבירות מקלקל את קדושתו" (רש"י). ולכן- "צריך אדם לחזור אחר קרבנות לנדור ולהביא ולבקש על נפשו" (שם).
"האדם וחטאו מבלע ומשחית הקודש השופע לו מאת השי"ת... והוא הסיבה לבקר ולעיין ולחפש אחר נדרים מה היתה הסיבה..." (רלב"ג).
בכל אדם שופע הקודש. הקודש איננו נמצא רק מחוץ לנו, הוא בתוכנו. כשאנחנו מחויבים ונאמנים אל הקודש- אנחנו למעשה עושים חסד עם עצמנו. וכשאדם נוקש, נכשל בעבירות- הרי הוא מבלע את הקודש שבו, ולא נותן לו להיות משפיע ושורה בתוכו.
זהו עומק התהליך של "עבירה גוררת עבירה". התוצאה של העבירה איננה המעשה כשלעצמו, אלא התוצאה של ה"חסימה" שיצרה אותה עבירה, עוד אוטם שמונע מהקודש להאיר בכל חדרי נפשו.
התיקון הוא ביוזמה אקטיבית- "ואחר נדרים לבקר". יש לחפש התנדבות, דרכים להתקרב. כמו נדרים, קרבנות נדבה- פעולות המעוררות את האדם אל הקרבה המחודשת.
חכמינו ז"ל דרשו פסוק זה בהקשר של זהירות בכבוד החבר: "א"ר חנינא כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועה של שכינה, שנאמר מוקש אדם ילע קודש" (סנהדרין נ"ח). ופירש רש"י: "הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויים אדם דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם... כאילו לועה את הקודש, כלומר כסוטר".
"בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלוקים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, וכל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועה של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קודש, הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלוקית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל" (אורות עמ' קע"א).
בפרשת קדושים, רבים הם הפסוקים העוסקים בכבוד החבר: "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לפני עיור לא תתן מכשול" ועוד ועוד, וכמובן- "ואהבת לרעך כמוך".
לאורם של פסוקים אלה, ובימים בהם אנו אבלים על מיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא, אבלים ומשתדלים לשים אל ליבנו את הזהירות בכבוד החבר- ראוי להזכר ולעורר את התודעה: "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלוקים חיים ביפעת קודשו בוער ומאיר". שבת שלום.