תחילת פרשת קודשים "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"
מחשבה על קדושה עלולה לגרום לדמיון שלהיות קדוש זה להיות מנותק מהחברה, מהחיים ומבני האדם. כל הווראה בפרשת קדושים היא "איש אימו ואביו תראו". ההוראה הראשונה היא הקשר להורים, הקשר למשפחה, המחויבות לדור הקודם. אדם שיש לו מחויבות להורים שלו קודם כל לא יוכל לחיות את חייו הפרטיים מבודדים. אדם שיש לו את המחויבות להורים יהיה בהכרח חייב לאזן את עצמו.
אבל מעבר לכך כותב הרמ"ד ואלי, אדם שיש לו מחויבות לאביו ואמו, יש לו מחויבות למסורות, למה שהיה עד היום. הוא לא עסוק בלהמציא את הגלגל ולדמיין שיש לו איזה בשורה שעד היום לא היתה. הקדושה עוברת דרך שלשלת הדורות. ההתקרבות לרבונו של עולם עוברת דרך המחויבות למה שעד היום עם ישראל דאג לפתח.
מורא אב ואם, משול לרבנו של עולם וכנסת ישראל. ודורשים חז"ל "אין אביו אלא הקב"ה ואין אימו אלא כנסת ישראל". "אשר קדשנו במצוותיו", הקדושה לא תבוא על ידי רעיונות שאנחנו ממציאים, אלא על ידי כל מה שבא אלינו ממרומים, בא אלינו דרך האומה. ואומר המהר"ל מפראג שדרך הכלל הקב"ה מדבר אלינו. והקודש מופיע בציבור ולא ביחיד. "אל תפרוש מהציבור" אומר הלל הזקן, ועל כך אומר המהר"ל כי רבונו של עולם נמצא עם הציבור. קדושים תהיו דבר אל כל עדת בני ישראל. הקדושה עוברת דרך העדה, דרך החבורה, דרך הקהל. וככל שהקהל הולך ומתעצם והעדה יותר גדולה שכינה עמהם וכלל ישראל פועל כ"קול המון כקול שדי".