השבת קשורה בבחירתם של ישראל. ודווקא בתפילת שחרית אנחנו הנפגשים עם בחירת ישראל, כי תפילת ליל שבת עוסקת ב"שבת בראשית", שהיא קדושת היום מצד "שהוא יום קדוש לפני ד'" (מהר"ל, הקדמה ל"דרך חיים"). בשחרית, אנו עוסקים בשבת של מתן- תורה, וכאן מתבלטת העובדה "כי זה השבת לא נתן השי"ת כי אם לישראל, אשר בחר בהם השי"ת, והם נבדלים מכל האומות, וכן יום השבת נבדל מן ששת ימי המעשה..." (שם).
ידוע המאמר: "גוי ששבת חייב מיתה". "לחיות" שבת בעולם הזה, אין זה מתאים ל"גויי הארצות", הם שייכים  לימי המעשה. החיים המתגלים באומות העולם נדחפים מנקודת הזמן. כלומר:  כל האומות הם תוצרות של הרוח האנושית המהלכת בתוך מושגי עולם מוגבל. הזמן הוא המהות שמתגלית בתוך המגבלות. כל דבר לוקח זמן. שלב אחר שלב. הרכבה של פרט על גבי פרט. צבירת נסיון, הדרגתיות. מי שצמח מתוך מימד זה הוא נתון לשינויים בלתי פוסקים. "אומות העולם- שעוברים מן העולם". ומדוע? כי החיים עצמם יונקים ממקור שמעל הזמן, ומעבר לצורות התרבותיות המוגבלות שניתנות להם. ולכן, הם נדחפים מתוכם בדחיפה מתמדת ובלתי פוסקת להתחדשות, להחלפת צורות. דבר זה יוצר גם שברים. כל התגדרות בסגנון מסוים- סופה להתבטל, להשבר, ולהתחלף בסגנון אחר, משלים צד נוסף, מתקדם ומפותח יותר. זוהי התנועה האנושית בתוך העולם.
השבת מציינת שלמות. יום שכולו שבת. השלמות איננה נחלתם של כל חלקי האנושות. המפגש עם השלמות לא נותן להם מקום הוא טוטאלי, מהמם ומשתק. הצורות הזמניות נמחקות ואין להם אחיזה, הקיום שלהם מתפוגג. גוי ששבת חייב מיתה.
ישראל הם עם מיוחד. דחיפת החיים שבו יונקת ממקור גבוה יותר. האופי הלאומי של ישראל איננו תוצר של הזמן. הלאומיות הישראלית איננה כשאר הלאומים. היא משהו אחר לגמרי. המילה "לאום" משמשת אצלינו ב"שיתוף השם" בלבד ביחס למשמעותה אצל שאר העמים. עם ישראל לא נוצר להתגדר בצורה כזאת או אחרת של חיי הזמן, המקום והשעה. החיים של עם ישראל שייכים למימד שקודם בכלל ליצירת הזמן. "מחשבתם של ישראל שקדמה לכל". הכח הדוחף את הקיום הישראלי הוא כח כללי ומקיף, המשייך את ראשית הבריאה, אל המחשבה הראשונית שכונסת בתוכה את כל ההיסטוריה כולה.
"וד' ברך את אברהם בכל – בת היתה לו לאברהם ובכל שמה", "והיא שקראוה רבותינו כנסת ישראל, בעבור שהיא כונסת הכל" (ע"פ רמב"ן על התורה, שם). לעם כזה שייכת ומתאימה השבת. עם כזה- גדולתו היא גם מקור כל קשייו. "גדולים אנחנו וגדולות הנה משובותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומינו" (אורות, נ"ה). גדולתנו לא באה לדחוף אף יצור. אדרבה- בגדלותנו נהיה מקור ברכה לכל. "ונברכו בך כל משפחות האדמה",מכיון ש"נשמתו מקפת עולם ומלואו, ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הניגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון (שם).
בערב שבת- קודש, ה' באייר התש"ח, הוכרזה מדינת ישראל. עם כניסתה של השבת, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, קמה וגם ניצבה התשתית לעמידת האומה על רגליה, בסיס לתהליך ארוך של גילוי עצמאותנו- עצמיותנו- ייחודנו, "ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם...". שבת שלום.