קשר הדוק עולה מהפסוקים, בשתי הפרשיות, בין ההקפדה על הרחקה ממנהגי התרבות המופקרת של אומות עולם של הכנענים והמצרים, לבין הזכות והכוח והיכולת לרשת את הארץ.
הארץ הזאת, היא ארץ עם חומר אחר, חומר שבא לרומם אותנו, שבא להעלות אותנו. זהו ארמון המלך, אומר הרמב"ן, ארמונו של הקב"ה. כשבאים בשערי הארץ, כאילו אנו באים בשערי בית מקדש, בשערי היכלו של מקום. העדינות, הרגישות, הפנימיות צריכים להיות במרכז החיים שלנו כיחידים וכחברה.
זכינו ב"ה בדורנו לקיבוץ גלויות לארצנו. זו זכות גדולה, אבל גם אחריות, כי האדמה שעליה אנו דורכים אדמת קודש היא, "של נעלך מעל רגליך". להוריד את הביטחון המופרז את החיצוניות, להוריד את הגסות, את נמיכות הקומה. כי המקום שאנחנו עומדים עליו אדמת קודש הוא. מקום שדורש מאתנו תשומת לב, ללב ולא לגוף, לנשמה ולא להופעות החיצונית.
ככל שנרבה בצניעות, בצניעות שבהתנהגות, בצניעות שבן אדם לחברו. ככל שנרבה בזהירות מפני הפקרות ותאווה זוללת. ככל שנהיה יותר עדינים ופחות יצריים, כך הארץ תהיה נעימה לנו יותר. תביא את ברכתה, נשמח בה יותר והיא תשמח בנו, בבנים השבים לארץ, ההולכים ומשתרשים בה ומתנחלים בה ושמחים על זכות החובה והמצוה, להקים בה את המדינה, מדינת ישראל יסוד כסא ד' בעולם.