אחד מהפסוקים המפורסמים שבפרשתנו עוסק באיסור השנאה ובחיוב התוכחה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". צמידות הדינים הללו, וסיום הפסוק, נתפרשו בדרכים שונות, המעוררות נקודות חשובות ביחסים שבין איש לרעהו.
א. רש"י פירש: "ולא תשא עליו חטא- לא תלבין את פניו ברבים". נראה, שלפי רש"י סוף הפסוק הוא תוצאה משילוב נכון של שני הדינים הקודמים. אם התוכחה תבוא מתוך אהבה, היא תעשה באופן שלא ילבין את פני מקבל התוכחה ברבים. אם- כן, "לא תשנא את אחיך בלבבך" הוא הקדמה לקיום נכון של "הוכח תוכיח את עמיתך". הוכח אותו מתוך דאגה כנה ואמיתית לו, ולא מתוך שנאה וצרות עין. תוצאת התוכחה תוכיח על הגישה הראשונית, כ"סוף מעשה במחשבה תחילה"- ולא תלבין פניו ברבים.
ב. לפי הרמב"ן שני הדינים שבפסוק הם שני צדדים של אותו עניין. הדגש, לפי דבריו, הוא על "בלבבך". אין לשמור את השנאה בתוך הלב, אלא יש להציג את הטענה בפה, "מדוע עשית ככה עמדי... כי בהוכיחך אותו יתנצל לך וכו'". יש כאן הדרכה בניהול יחסים נכונים. אל תשמור טינה בלב, משם היא לא תתרפא. פעמים רבות הצד השני אינו מודע לפגיעה, או שיחזור בו בשמחה מפגיעתו. אל תסתגר ותבנה "מגדלים" בתוך הבטן... אחרת- "ולא תשא עליו חטא". בשתיקתך ובכך שאתה "בולע" בתוכך את הדברים ולא מנסה להעלותם את מול השני- הנך נושא עליו חטא.
ג. פירוש נוסף לסוף הפסוק "ולא תשא עליו חטא" מתיחס לאחריות ולערבות ההדדית. אם לא תוכיח את עמיתך- אזי תשא עליו חטא, דהיינו- האחריות על החטא מוטלת גם על כתפך. גם לפי זה, תחילת הפסוק תשמש כרקע להמשכו: אם אין שנאה בין איש לרעהו, יש דאגה, אכפתיות ואחריות, ממילא מתגלה הערבות במצות התוכחה.
- מכל הפירושים יחד עולה משמעות מיוחדת מהצמדת שתי האמירות של "לא תשנא את אחיך בלבבך" ו- "הוכח תוכיח את עמיתך". ההצמדה הזו מעוררת בנו מיד את ההקשר לפסוק הידוע במשלי: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (י"ג, כ"ד). חוסר תגובה, שתיקה, התעלמות, שמירת השנאה בלב- כלפי חוץ כל אלה אינם נראים, ומי שמבקש את השלוה החיצונית המדומה אולי ימשך אחריהם. הכל נראה שקט, אין מריבות, ואין תוכחות. אבל בפנים, בפנים הכל נשאר קר, קר ומנוכר. בית חם, בית אוהב, הוא גם בית מלא באכפתיות ושותפות אמיתית וכנה. ותכונות כאלה הממלאות את החיים מולידות באופן טבעי מוסר ותוכחה.
אלה האחרונות, חייבות לבוא מתוך אהבה עמוקה, אחרת- "ולא תשא עליו חטא". אבל בית קר, שהכל "עובר" בו בלי תגובה, הוא מקום שמשאיר את הכל בליבו של כל אחד ואחד לבדו, והערבות ההדדית תובעת בו את עלבונה- "ולא תשא עליו חטא".
יחס לא נכון בין איש לרעהו בא לידי ביטוי בדרך כלל באחד משתי דרכים- בהתערבות לא ראויה, מעליבה, פוגעת או משפילה (ע"פ פירוש רש"י לעיל) או בחוסר התערבות, התעלמות, אדישות, חוסר אכפתיות, ולפעמים חוסר תקשורת (עפ"י רמב"ן). ואם ננסה לגעת בשורש של שתי הטעויות הללו נמצאם בשתי תפיסות עולם כלליות וחברתיות, שהן למעשה שתי נטיות עקרוניות ברוח האדם- הפאנטיות לעומת הפלורליזם. הפאנטיזם- צרות עין, ראיית השני רק ב"משקפיים שלך", נסיון השלטת עולמך הצר על השני, תוך כדי רמיסתו וחוסר רגישות והקשבה להלך רוחו ורגשותיו. זוהי ההתערבות המביאה להלבנת פנים, "ולא תשא עליו חטא"- שלא תלבין פניו ברבים.
והפלורליזם- פרטיות, השארות בתוך עולמי הפרטי ללא נסיון להעמידו אל מול עולם אחר, "שלי שלי ושלך שלך", כשבתוכי פנימה אני מתמלא משטמה ושנאה לזולת, אבל אינני יוצא אליו ומשאיר הכל בליבי, "ולא תשנא אחיך בלבבך"- התכחשות לערבות, לאכפתיות ולנסיון לשפר- לתקן- לשנות ולהשתנות.
בימים שבין פסח לעצרת, כשמתחילים במנהגי האבלות לזכר מותם של תלמידי ר' עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, מקבל הפסוק, על פירושיו השונים, משמעות מיוחדת וקיומית, לנהוג כבוד זה בזה פירושו להיות מלא בהערכה ואכפתיות כלפי הזולת,לחפוץ בטובתו, בתיקונו, מתוך הכרה עמוקה ורגש ישר שכולנו אותיות וביטויים של אמת כללית אחת, שיש בה מקום לכל הצדדים. ומתוך כך אנו מלאי אכפתיות כלפי כל צד, מתערבים ולא מתעלים, ומעודדים ולא מלבינים. בכך אנו זוכים "להכנס" לפסוק הבא: " ואהבת לרעך כמוך"- זה כלל גדול בתורה.