לאחר סדר הקדושה (קרבנות) והטהרה, עוסקות פרשיותנו בהנהגת החיים של החברה הישראלית, בענפיה ובמצביה השונים.
נושא מרכזי בסידור חיי החברה הוא הצניעות. פרשת עריות מופיעה הן בפרשת אחרי מות והן בפרשת קדושים, וגם הציווי "קדושים תהיו" לפי רש"י מתייחס לעניין זה.
לפי פירוט הציוויים ישנם כמה פסוקים מקדימים (בפרק י"ח):
"דבר אל בני- ישראל ואמרת אליהם אני ד' אלוקיכם"- הדגשה זו מוסברת על- פי הנצי"ב מוולאז'יו כך: כאן הקדים מתחילה באשר פרשה של עריות קשה היה לקבל נגד הרגלם עד מתן תורה... ומשום כך הקדים אני ד' אלוקיכם ובע"כ תקבלו גזירות...".
שינוי הרגלים בתחום זה קשה במיוחד. עם- ישראל צריך לקבל על עצמו הגבלות. לא כל דבר מותר, ולא כל רצון שמתעורר צריך להתממש.
"כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כענן... לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו"- עצמאות רוחנית. אסור לשאוב את יסודות התרבות וההתנהגות ממה שאנו רואים סביבנו. לא מהיכן שיצאנו, ולא להיכן שנבוא.
אמת- המידה של סדרי החיים שלנו תקבע לפי מדדים אחרים, לא לפי מה שמתרחש בחוץ, גם אם הוא נראה מאד חזק, מרשים ובוטח.
יש צורך לבנות גישה, צורת חשיבה וגם משמעת ותמימות פשוטה, וכל זאת כדי שתתגבש בתוכנו עמדה ישראלית טהורה ומקורית.
"את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמורו ללכת בהם, אני ד' אלוקיכם"- המשפטים, המובנים ומוסברים לנו, והחוקים ששכלנו צר מלהכילם, שניהם יחד בונים לנו אישיות חדשה, ואנו מצווים לא רק "לקיים" אותם ולצאת ידי- חובה, אלא ,ללכת בהם", לגדול בתוכם, בכל רגע מרגעי חיינו. "אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות" (רש"י).
"ושמרתם את חוקותי..."- "לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם" (רש"י). ההליכה בתוך משפטי וחוקי ד' מפתחת תכונה של שימת לב, ערנות וחתירה לשלמות, בכל דקדוקי ופרטי מצבי החיים. עלינו להקשיב ולקלוט את רצון התורה, את המגמה והכיוון שבציווים, ומהם לדעת להשליך לשאר המצבים בהם אין התייחסות מפורשת בכתוב.
ועוד יש לפרש שהוא- "על עסק התורה, שהוא ללמוד הלכות על- פי החוקים שהם כללי התורה..., (עיין העמק- דבר לנצי"ב).
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"- המהלך הזה של דבקות המחשבה והמעשה בדרכי התורה מוליך אותנו אל "וחי בהם". אין כאן חסימת החיים והמתתם אלא פריחתם ושגשוגם בצורה האמיתי הראויה להם.
ועוד- הזהירה התורה שיהיו עוסקים בחוקות התלמוד ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות , וכדאיתא במסכת ע"ז (י"ז) ...ובאבות דרבי נתן כל הנותן הרהורי תורה על ליבו מעבירין ממנו הרהורי זנות, וכ"כ הרמב"ם... יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וכו'" (העמק-דבר, שם).
ואולי הדרכה רמוזה כאן בדברים- עיקר הגבורה וההתמודדות איננה במלחמה "נגד", אלא ביצירת דבר חיובי.
סייגים, שמירות, תיקונים וזהירות- טובים הם, אך צריכים להתלוות לדבר העיקרי, שהוא התקשרות והזדהות עם תוכן חיובי טהור, עם "ושמרתם את חוקותי".
פעמים שאנו נתפסים בעיקר לדרכי הזהירות, ופעמים ומתפתח סגנון חיים שעיקר עיסוקו הוא בפרישויות, קבלות, סיגופים ועוד. כפי שאמרנו, יש לדברים אלה מקום, ואיננו באים לחלוק על תפקידם. אלא שהם חייבים לבוא כהשלמה למהלך יסודי, שהוא העיקר. ככל שהמח והלב ועימם כל אורחות החיים מרוכזים במהות, בבניין יסודי ועמוק של חיי תורה- כך השפלות של "מעשה ארץ מצרים וארץ כנען" פחות תופסת מקום ורושם. וכך גם החיים שלמים, האדם הוא "חי בהם". דברי- תורה מחיים ומשמחים, נותנים מקום לכל הכוחות והנטיות, מקום מדויק וטהור. האדם לא נלחם בחיים, הוא עם החיים. הוא שולט עליהם ומכוונם מתוך מקורם. נמלא את עצמנו בתורה, במחשבות ושאיפות מרוממות, בעיון והעמקה, בפירוט והרחבה- ובתוכנו פנימה נחוש מילוי, נפשנו תחוש עצמה חיה. תורת ד' תמימה משיבת נפש, התורה בתמימותה- בשלמותה, גורמת לנפש לשוב לחיות במילואה. מתוך מצב מלא כזה מקבלים דרכי ההתמודדות המעשית עם אתגרי החיים ותאוותיהם את כוחם הפנימי וחוסנם האמיתי.