האמנם היו כל בני האדם, עד שבאה לאה, כפויי טובה עד כדי כך?! וכי לא הודו אברהם יצחק ויעקב לקב"ה בשעה שהציל אותם מכל צרה, והלא "בך בטחו אבותינו, בטחו ותלטפמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו".היתכן שלא הודו למי שבו כה בטחו, לכשמילטם מכל צרה ואויב?!
אלא שהודאתה של לאה בלידת יהודה חורגת ממסגרת רגש ההודאה על המאורע שארע לה בלדתה בן רביעי לישראל. הודאה שהודתה לאה אז באה מחידוש זה שהתחדש עתה בעולם, והופיע מכאן ולעולמי עלומים: אורו של משיח.
שכן הודאה רגילה, שמודה האדם בהחלצו מצרה לרווחה, או בקבלו מתנת שמיים נפלאה, יש בה זכר של חסרון בעולם. כי בחובה טמונה הקביעה שלולא היתה באה ההצלה, ולולא היתה מתקבלת הברכה משמיים, היה הדבר כחסרון בעולם. ובזה נותנת ההודאה גם היא מקום לרע שבעולם, שרק משנצלנו ממנו, לעת עתה, מתמלא פינו בתודה.
ומשבאתה לאה, נולד יהודה, והופיע בעולם שורש נשמתו של משיח. מעתה, בעומק המבט, אין רע בעולם כלל, שהרי משיח עתיד לתקן העולם, להפוך עולם כעור לעולם נאה. לגאול את כל המחשכים ולהעלות את כל הנפולים. מעתה ההודאה היא מצב קבוע. לא תגובה על הארת פנים חד פעמית, אלא הכרת הטוב הא-לקי שמשפיע אך טוב וחסד ללא הפסק.
ידענו מדברי חכמי אמת: מי עתיד לשבץ בהיכלו של משיח? מי שיודע להפוך מר למתוק, חושך לאור ורע לטוב, ובהירי עין אלו, הם יודעים להודות גם כשההצלה אינה מלאה, והגאולה עדיין אינה שלמה, ומעורבים בחסד הא-לקי צללים רבים ומדאיבים, אף על פי כן, ההודאה באה ממלוא חלל הלב העולה על גדותיו, ולא מלב חצוי, ב"רגשות מעורבים" שכן הטוב- הרי הוא טוב, והרע- הלא עתיד הוא להפוך לטוב, על- ידי יושבי היכל משיח היודעים מלאכתם ההפיכה.
"כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה שנאמר עוד ישמע בהרי יהודה כ"ו קול אומרים הודו את ד' צבא-ות... ומביאים תודה בית ד'" (מדרש ויקרא רבה פרשה ט'), גם לעתיד לבוא, כאשר לא יהיו חסרונות לבקש ולהתחנן מילויים ולא על חטאים ונפילות להביא קרבן לכפרה עליהם, יישארו תפילות התודה וקרבנות התודה, וביתר שאת, שכן אז נראה כיצד שימשו הטוב והרע לקרוב תיקון הכל, וכיצד מן השמים מורעפות עלינו רק ברכה ושמחה. "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם, לדור ודור נספר תהילתך" (תהילים ע"ט)