לעומת חיים של טהרה, מסביר הרב חרל"פ, בהם יש התמודדות של טוב עם רע, בעולם של קדושה הרע כבר מנוצח, יש התעלות שאינה תלויה בניצחון על שאיפות של רע, והטוב לא נזקק ל"רקע" של הרע על מנת להיות מובחן ממנו. ההתעלות היא מטוב אל טוב יותר עד לאינסוף. זוהי מדרגה אליה כל אחד מישראל שייך, זוהי הבטחה לנו שקדושים נהיה, והבטחה אלוקית זו מחייבת אותנו לחיות חיים מלאי השתדלות, על מנת להגשים תכונה נפלאה זו.
במסגרת ההדרכה של התורה והצבת הסולם שלה בו נעלה לקדושה, יש ריבוי מצוות והדרכות, כי אף פינה מהחיים לא יכולה להיות מוזנחת בכהוא זה. אחת מהסוגיות הבולטות היא היחס לאכילת הבשר. אנו מצווים להימנע מאכילת כל דם שהרי הוא הנפש, ועוד אנו מצווים לכסות את דם הנפש של חיות ועופות אותם שחטנו לאכילתנו, ובכך מסביר הנצי"ב להרחיק את נפשנו מן הפראיות. ולא לאכול מן הבשר עד שלא מתה הבהמה בוודאות ולחלוטין.
מכל זה מלמד הרב, איך התורה בונה בנו את הקדושה, לא ביום אחד ולא בשעה אחת, אלא במהלך היסטורי ארוך ומתמשך על פני דורות רבים. התורה היא תורת חיים, אוהבת את החיים, מרבה ומפרה אותם, לא מוותרת על שאיפות עצומות לרגע, אבל גם יודעת איך להוביל מהלך שיוביל להגשמת שאיפותיה במלואן. כשקצת חושבים על זה (אחרי שמעכלים את "קורבנות החוץ" של יום העצמאות!), זה באמת לא נשמע סביר ומוסרי, שלמען מילוי התאוות של מאן דהו, מותר לו לקפח חיים של בריה אחרת, ולו גם אם היא הולכת על ארבע או בעלת כנף. מן הראוי היה שידע האדם שזו לא מדרגה גבוהה כל כך, והתורה אמנם מאפשרת לו את זה, אבל בה בעת עליו לדעת שטוב היה להתרומם מעל צורך זה. לא צריך לעשות לזה "פרסומי ניסא".  אלא שבכל זאת זה מותר, מאחר והעין האלוקית יודעת את נפש האדם, שהיא עוד לא בשלה מספיק להתנהג למעשה בצמחונות, ועוד היא יודעת שדחיקה מוסרית של יחידים, וציבור כללי בקל וחומר, למדרגה כל כך עתידית, הרחוקה מאוד ממצבם המוסרי בשלב "ילדותי" זה, לא רק שלא תביא את הברכה המיוחלת אלא אדרבא, תיצור חיים לא אמיתיים, "משחקים אותה" צדיקים מבחוץ, אבל מבפנים הלבבות "חלולים חלולים", והתוצאה המתבקשת והמתקבלת בהכרח מצביעות כזו, כמו כל צביעות וחוסר אמת הנצברת בנפש, היא שהבלון הזה בסוף מתפוצץ. נוצר בתוך הנפש יחס של מירמור, איבוד אמון במערכת וביכולת לחיות את ערכיה, ומתוך כך ייאוש  ובגידה, ולא רק שאת המטרה היותר רחוקה הפסדנו, אלא אף את המדרגה היותר קרובה, זו שהייתה אפשרית ובהישג יד, גם אותה החמצנו.
אומנות החינוך האלוקית לא מוותרת על שום שאיפת קודש, אבל יש בה את כל החוכמה והסבלנות הנדרשות על מנת להצליח להביא את המבוקש היותר אידיאלי, ולהוציאו מן הכוח, אליו האדם שייך בפנימיותו, אל הפועל השלם, אליו שייך האדם בצידו החיצוני.
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח, שי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.