טיל טס לחלל, פורץ את מסגרות האטמוספירה ומגיע לשטח אחר, שם חוקים אחרים שולטים. מנועי החללית מפעילים עוצמת אש אדירה, עוצמה שלמרות היותה חלק מהמציאות האטמוספירית של כדור הארץ, היא מצליחה לחרוג מגבולותיו. הכח הפורץ נבנה מכמויות ענקיות של דלק, מריכוז ומיקוד האש כנגד כח המשיכה.
"קדושים תהיו כי קדוש אני..." ישנה הבטחה אלוקית שבתוך מסגרות העולם הזה יש אפשרות של קדושה, של התנהגות בקודים "אחרים". יש בתוך העולם שלנו, על שלל חסרונותיו וקשייו, יכולת ליצור מנוע רקטי – נפשי – מידותי, שיקח אותנו למחוזות אחרים, לחלל שחלול מכל מה שמוכר לנו כ"חוקי הטבע" שבהעדרותם נוצרת האפשרות לקבל ולהכיל חוקים עליונים מהם. ההתקדשות נוצרת מיכולת המיקוד, מתשומת הלב בכל נושא ותחום לדברים המקיפים אותו ומביאים אליו, לפריפריה, ל"מקיף". נוצר משהו בנפש יכול ל"דלג" החוצה ולהתיחס בצורה שונה לגמרי לכל מה שעובר עליה, נפש בעלת משקפיים מיוחדים, החודרים מבעד למסכי הריאליטי ומזהים את התוכן ה"קדוש" השרוי בכל פיסת חיים.
גם כשאי אפשר ב"כל פיסת חיים" לראות את הקודש, יש לפחות תחומים מסוימים שקרובים יותר לזה, מעשים טובים, מצוות ומחשבות טובות. אולם גם אותם אפשר "להעביר", לעשות כדי לעשות, וזה אכן חשוב, אבל עם משקפיים מתאימים אפשר להפיק פי כמה גם מהדברים החשובים והטובים, זה כמו לתת מתנה למישהו שאוהבים, זה חשוב וטוב אבל עם פתק הקדשה זה משהו אחר לגמרי, כך בכל מצווה ומעשה, אם הם נהפכים לחלק מהמנוע הפנימי, הם ברמה אחרת לחלוטין. וכדברי השפת אמת "...ומעין זה הוא בכל יום שאין לך אדם שאין לו שעה. וכשבא לפעמים איזה הארה קדושה לאדם צריך לראות להיות נשאר מזה רשימה וחקיקה בלב". יש אפשרות לחיות חיים טובים וראויים ובכל זאת "לחיות ליד החיים" ויש אפשרות ליצור שלל "רשמים וחקיקות", לצבור, למקד ולמלא את החיים בקדושה, מעשים שבכל יום שבונים יחס אחר להכל, שמשנים ומרוממים את האדם.
ההבטחה בתחילת הפרשה היא שיש אפשרות כזו, שיש כח לאדם ליצור את המסגרת הנכונה שתאפשר לטיל שלו לפרוץ את האטמוספירה שלו, זה מערך אינדיוידואלי שבו ההתקדמות היא לפי יכולת האדם, עוד צעד אחורה אם "חם" מדי, ועוד צעד קדימה אם האש אכן ממוקדת ויעילה.
חוץ ממשמעות ההבטחה נשמע פה גם ציווי, תהיו קדושים!! והסיבה: "כי קדוש אני..." בעצם אין לנו ברירה חיים מלאים צריכים להיות גדושים (גימ"ל וקו"ף מתחלפות), היכולת האנושית להוסיף על מה שקיים, להגדיש ולהדגיש, היא "טעם החיים", היא הציווי-התווית הדרך. מתוך נאמנות אמיתית למהות אנו פושטים אותה ומפרטים אותה, מוסיפים ומרחיבים, והכל כדי להדגיש את העיקר, כמו אזור בעל גדרות רבות שמראים עד כמה חשוב מה שבתוכן.
"פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" – באופן פרדוכסלי הדרך להגיע לנקודה שבה הכל תלוי זה דווקא על ידי הקהל הרב, הריבוי שלכאורה סותר את המירכוז ואת העיקר, הוא זה שחושף בריבוי גווניו ובנאמנותו ה"קהלית" את הנפש שרוב הגופים תלויים בה. זה קורה רק בגלל ההבטחה המיוחדת, שלכל אחד יש אש קטנה שמתחברת יחד לאש גדולה, מרוכזת, שמסוגלת לפרוץ עולמות.