פרשת קדושים, פרשה אמנם קצרה בכמותה אבל מרובה מאד במצוות, בדינים ובהרבה הלכות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, והציר המרכזי של הפרשה הוא להיות קדושים. אבל דווקא בפרשה כה קצרה, מאד מוזר שישנה הלכה שחוזרת שלוש פעמים, ולא עוד אלא שזהו הפסוק החותם את הפרשה. אם יש אוב או ידעוני, מות יומת. הדבר לכל הפחות מעורר שאלה. התרבות של ההליכה לאובות וידעונים שכנראה היתה מאד מפותחת סביב העבודה זרה, פונה אל יצר מאד אדיר שנמצא בלב האדם וזו הסקרנות לדעת מה יהיה, הרצון לדעת את העתיד בשביל לקבל החלטות נכונות בהווה. הנטייה הזו בעצם מסירה מהאדם את האחריות המוסרית מהדבר אותו נכון לעשות ברגע זה. האדם כבר לא עסוק בבחירה החופשית שלו בהבנה של מה נכון, מה אמת, מה טוב, אלא מנסה לדעת מה יהיה ולאור זאת לעשות את מה שמשתלם לפי העתיד, מתאים אל העתיד. התורה רוצה שנהיה חופשיים, נהיה אחראיים, נהיה בני חורין במובן של העמידה אל מול המציאות כמות שהיא ולקבל החלטות על סמך עקרונות רוחניים מוסריים, על סמך ההגיון שלנו, על סמך הרצון שלנו. הרמב"ם באגרותיו יוצא בחריפות כנגד האסטרולוגיה בתור מדע דמיוני שגרם לאנשים לא להתאמץ, לא לקחת את גורלם בידיהם, כי הגורל כבר ידוע, הכל כבר כתוב ומונח. התפיסה הדטרמיניסטית הזאת שוללת מאיתנו את החופש, שוללת מאיתנו את המאמץ את העמל. דברי הנביאים שמדברים על העתיד לא באו למנוע מאיתנו מאמץ, הם לא מפסיקים מלדבר על מאמץ ועל עמל. הם באו ליצור תקווה ואופטימיות, הם באו להגדיר שהערכים החיוביים הם הערכים העיקריים והם אלו שינצחו. הם באו לחזק את עולם של הצדיקים ולומר להם שהם הולכים בדרך הנכונה ושהם מתאימים לעתיד הנשגב והאידיאלי שהאנושות אליו צועדת.
קדושים תהיו. תהיו בני חורין, תהיו חופשיים, צאו מהמסגרות הארציות של העולם הזה.