כשהתורה מצווה לאהוב לזולת "כמוך", ישנה כאן הנחת יסוד שבמינימום על האדם קודם כל לאהוב את עצמו, ובין אם נתייחס לכך כמצווה או כנטייה טבעית, גם זה לא מעט. דווקא אישיות (או חברה) מפותחת בעלת חוש מוסרי מחודד ותביעות גבוהות מעצמה ורצון לתקן ולהשלים כל חיסרון, יכולה להסתבך במין עודף ביקורתיות שהופכת במצב כרוני לשנאה עצמית הרסנית. אהבה אין משמעותה חלילה התעלמות מחסרונות, או חמור מכך השלמה וותרנית ובלתי אחראית מהם, ויחד עם זאת יש בה היכולת להבין אותם ואת המקור שלהם, וליצר שיטה מושכלת, מדודה ועקבית, למלא אותם בסבלנות אין קץ על בסיס העיקרון ש"לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה". אם כן, לאהוב את עצמי זו עבודה והתחלה טובה, בסיס ותנאי ליכולת לאהוב איזה זולת אחר ממני.
אחרי הנחת היסוד, ניתן בדחילו ורחימו לעבור גם לשלב הבא. כאמור, האדם מזדהה לחלוטין עם עצמו, ואי אפשר שיוכל לצאת מהמסגרת הזו עד כדי זהות מוחלטת עם אדם אחר.  את הכול אדם רואה ומפרש מתוך המבט הסובייקטיבי שלו על המציאות, הוא חי את חייו ולא יכול ואף לא נדרש לחיות חיים של אחרים. אבל להכיר שיש אכן עוד עולם חוץ מזה שלו, לפחות עוד אחד אחר, זולת, לא באופן הגס של המילה, כאיזה אחר שחי כאן גם הוא ולצערי מגביל אותי, ואולי ניתן להיעזר בו לעיתים או בציניות להשתמש בו למילוי רצונותיי הפרטיים, אלא באופן הרבה יותר נעלה מזה. הזולת הוא עולם אחר באמת, חיים שלמים לצד זה שלי, מבטו לעיתים רבות אחר ממש על הכול, ויש בו אמת גדולה שיש להודות שאין בי, זו מדרגה שנראית פשוטה וברורה אבל גם היא תובעת מהאדם עמל לא מועט, בגרות וענווה, ועוד הרבה מידות טובות ושכל ישר.
רק אחרי שני השלבים האלו, למעלה בקודש, בצניעות יתרה אפשר לחזור ולדבר על שנים שהם אחד, כלומר שאחד גדול ונאדר משניהם גם יחד, מופיע דרכם ובם, ובבת אחת לשמר עד כמה שניתן את מסגרות הזרות הכל כך טבעית של ההכרה הסובייקטיבית ושל הפרטיות העצמית האהובה מחד שהן כשלעצמן חיוביות וחיוניות, ומאידך להפילן מתוך תפיסה הנותנת מקום בעולם גם לפחות לעוד אחד אחר.
נקודה למחשבה. היכן ניתן לחוש את המתח הזה בין האהבה לעצמו, לבין האהבה לזולת? מהי התחושה היותר דומיננטית בשעות אלו?

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] נדרים פ"ט ה"ד.