ומתוך הדעת הכוללת, בא השלב השני- "תבונה תנצרכה". "כי תבונה מתפשט יותר מבחוץ, ולכן תנצרך מבחוץ, מעבירות מעשיות..." (גר"א). המזימה היא תיקון הדעת וההרהורים, והתבונה היא השמירה על עולם המעשי. התבונה היא כח הסקת המסקנות, הוצאת דבר מתוך דבר, השלכות, דימוי מצבים. זוהי החדירה אל כל פרטי החיים, במצביהם המשתנים.

חכמינו ז"ל דרשו פסוק זה למשמעות נוספת: "מזימה תשמור עליך- מדבר זימה תשמור עליך התורה" (גמ' ע"ז יז:). ופירשו המהר"ל (חידושי אגדות,  שם): "כי הערוה היא הסרה מן הש"י לגמרי... והתורה הוא הדביקות בו, ולכך התורה שומרת את האדם מן הערוה... כי התורה היא שכלית (רוצה לומר- רוחנית, נבדלת מהחומר) ואלו הערוה חומרית... ולכך ראוי שהתורה שומרת את האדם מן הערוה בפרט".

ועוד, יש לכלול בכוונת הפסוק: התורה כמזימה. כתבנית כוללת של המציאות כולה. היא "סדר העולם" (כלשון המהר"ל). ממנה משתלשלת המציאות לכל הדרגותיה.
"כשאנו אומרים את הביטי של ה"תורה" צריכים אנו להנצל מכל דבר המצמצם את המושג השלם והמקיף הזה... התורה יכולה אז להתגלות לנו בתור נשמתה של התיבות, יסוד קיומה וסבת התפתחותה והתעלותה..." (מאמרי ריא"ה, עמ' 101).

כשעלה משה לקבל תורה, "גלה לו הקב"ה שיהא רואה בחכמתו כל סדרי בראשית כולן, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, בביתי לא נאמר אלא בכל ביתי, מלמד שהפקידו הקב"ה למשה על גנזי תורה, ועל גנזי ערמה, ועל כל גנזי מזימה,  ועל כל גנזי מדע, ועל כל גנזי עדן, ועל כל גנזי חיים יש לו..." (מדרש).