פרשת יתרו תשע"ב / הרב גלעד סלומון (תשע"ב)
הגמרא במסכת שבת מספרת לנו על הימים שקודם מתן תורה, מהיום בו באו למדבר סיני. ביום הראשון להגעתם לתחתית ההר, לא אמר להם הקב"ה דבר, משום חולשת הדרך. ביום השני הודיע הקב"ה לעם ישראל שעניינים הוא להיות ממלכת כוהני וגוי קדוש. ביום השלישי ציווה על ההגבלה שלא לעלות להר ולנגוע בקצהו, וביום הרביעי פרשו מן האישה. הרב[1] מבאר את הסדר הזה.
לכאורה תמוה מדוע ביום הראשון לא דיבר איתם כלל, למה לעכב את קבלת התורה ביום שלם בו לא עשו דבר?! הלא נתינת התורה היא הדבר היותר קריטי לקיומם של לשמיים וארץ? אלא שזהו כלל, שכל מסר נקלט אצל האדם לפי מצבו הסובייקטיבי ומצבו הנפשי. לו היו נחשפים ישראל אל תוכן הקדושה היותר נפלאה מתוך מצב של עייפות פיזית, מנטאלית ורוחנית, גם מסר הקדושה היה מיתרגם בנפשם ככזה, שחיי קודש הם "עייפים", לאים מן החיים, לא מלאים את כל החיים ולא מתמלאים מהם, ובעצם קדושה וחיים סותרים זה את זה באופן עקרוני. על כן באה המנוחה, שהקודש ייתפס בצורתו הנוכונה, שהוא "הבעת החיים השלמים בכל מילואם" ולא פחות מכך.

ביום השני, הודיע הקב"ה לישראל את המעלה היותר עליונה ועתידית שלהם, את תפקידם החשוב לעצמם ולאנושות, את השיא. וזאת לא רק בשביל נתינת מוטיבציה ועידוד גרידא, שהרי לפני רגעים מספר הם היו עם של עבדים, וסיפור על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" נראה לא ישים בלשון המעטה. אלא שכאן מספר להם הקב"ה לא על מצבם כרגע בפועל, אלא על מה שנמצא בהם בצורה עלומה בכוח, שזהו טבעם האמיתי, אף על פי שבאמת הוא מכוסה בהמון מסכות, ללמדנו שדרכנו היא וודאית ומובטחת, כשם שטבע חייב לצאת מן הכוח אל הפועל, ואדרבא, כל ההיסטוריה כולה כולל המצבים המסובכים שלה הם בסופו של דבר אלמנטים המקרבים את ישראל למימוש טבעם והופעתו.

אחרי ש"הדלקנו" את ישראל על עניינם עלי אדמות ותפקידם החשוב, אחרי שהרמנו את רף השאיפות שלהם והאמון שלהם בעצמם לשיא, ישנה סכנה והיא, פריצת כל הגבולות. למישהו מלא כוחות חיים וטעון שאיפות עליונות, דרושה עכשיו הגבלה. נתינת דרך ושיטה מסודרת מהמסד עד הטפחות, שאכן תוביל אותו למטרתו. לא גבולות וסייגים שבאים להנמיך את שאיפותיו, אלא כאלו שידריכו אותו אל נכון כיצד אכן יש לחיות "חיים שלמים בכל מילואם" בקדושה, בסדר עלייה נכונה מדרגה לדרגה, לבטא כל תכונה באופן בו היא לא תשחית את המציאות אלא רק תבנה. קודם יש להעצים את השאיפות ולהן לתת דרור, ורק אחר כך להגביל, כי בדרך הפוכה, גם השאיפות תהיינה חס ושלום מוגבלות.

והשלב הרביעי – פרישה מעשית מן האישה. נשמה וגוף זה דבר נכון ונפלא, אלא שהחשש הוא שהגוף, מלא יצריות ואון, מלא כוחות חיים הבאים לידי ביטוי בצורה נמוכה של תאוות יקבל את הדומיננטיות והשלטון. כאן צריך להפריד ביניהם באופן זמני, לא באופן עקרוני, היות והנשמה לא מסוגלת להקשיב לעצמה כל עוד היא משועבדת לגוף ונטיותיו. אין הפרישה דרכנו, והרצוי הוא חיבור של שמיים וארץ, נשמה וגוף, ודווקא בשל כך, כהדרכה זמנית, ישנם זמנים של פרישה, מסודרים ומדודים, על מנת שבפגישה המחודשת של נשמה וגוף, אכן היא זו שתהיה דומיננטית ומחייה, קובעת כיוון ודרך ולא חלילה להיפך.

נקודה למחשבה. היכן בחייך את/ה מזהה את השלבים האלו בקבלת התורה שלך?

__________________________________

[1] בספר עין איה שבת פרק ט' פיסקאות כ"ב- כ"ה.
תפריט תפריט