כמה שאלות מתעוררות מקריאת פשט הכתוב: א) מדוע חזרה התורה לומר מהיכן יצאו בני- ישראל ("ויסעו מרפידים"), לאחר שכבר הוזכר להיכן הגיעו ("באו מדבר סיני")? ב) מדוע יש צורך להזכיר שוב להיכן הגיעו ("ויבואו מדבר סיני")? ג) מה משמעות התוספת: "ויחנו במדבר"? ד) ומהו הביטוי המיוחד החוזר ונשנה: "ויחן שם ישראל ישראל נגד ההר"?

בעל "אור- החיים" הקדוש עונה, שאין זאת אלא שרמזים יש כאן לעניין נוסף.

מטרת הפסוקים איננה רק תיאור גיאוגרפי וכרונולוגי של מסע העם, אלא- "להקדים שלושה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ד' להנחילם נחלת ש-די היא תורתנו הנעימה":

א."ויסעו מרפידים"- "האחד הוא התגברות והתעצמות בערך התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה". התנאי הראשוני ההכרחי לקבלת תורה היא הנכונות לחיי עמל. התורה דורשת מאיתנו לצאת ממצבנו הנוכחי, הנוח, המגושם, ולהתרומם- להשתנות- להזדכך. השגת התורה- בקניין ידיעותיה ובהתקשרות הנפש אליה- כרוך בהכרח במאמץ ועמל. כל מאמץ הוא ביטוי לתזוזה ושינוי שמתרחשים. כשאברי הגוף נשארים במצבם הדומם, איננו מרגישים תחושת מאמץ. רק כשמתחילים לנוע ולזוז- התחושה מתעוררת. אמנם, אין מי שירצה להישאר רק במצב של נייחות מתמדת, על אף הנוחות שבו. הרי השרירים מתנוונים, הגוף "מתאבן". אמור מעתה, תחושה של מאמץ בפעילות גופנית, וכך הוא בהתקדמות והשתנות רוחנית ומידותית. על- כן, בבואנו להיכנס לחיי קבלת- תורה, אנחנו מוכרחים ליסוע מרפידים, מרפיון הידיים שבעסק התורה "והן עתה נסעו מבחינה זו (של רפידים) והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ד', והוא אומרו- ויבואו מדבר סיני".

ב. "ויחנו במדבר"- "והעניין השני הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר". התכונה העיקרית המלווה את האדם המתמלא בתורה ודבק בה היא הענווה. (וראה במהר"ל בנתיב- התורה). האדם נמצא בתוך עולמו הקטן, והוא צריך להפתח לעולמות גדולים. הוא חייב להיות מלא בהקשבה ובצמאון לשמוע וקבל. אחת ההדרכות הראשונות הניתנות לנו בארבעים ושמונה דרכים שהתורה נקנית בהן היא "שמיעת האוזן", "הסכת ושמע". אל תהיה עסוק רק בלהביע ולבטא את מה שאתה כבר מבין ומרגיש. תן למה שיש בה להיפגש עם מה שעדיין אין בך. התורה היא שמו של הקב"ה, וכמוהו- גם היא אינסופית, מלאה בעומקים ובמרחבים. ככל שתבוא אליה בהקשבה כנה, בענוה עמוקה- כך תזכה לגלות בה דברים חדשים. ההתחדשות והתסיסה שבאדם צומחים מתוך מידת הענוה שבו. "הענוה היא מקור החידוש" (עיין אורות הקודש ח"ד). "וכנגד זה אמר ויחנו במדבר, לשון שפלות וענוה, כמדבר שהכל דורכים עליו".

ג. "ויחן שם ישראל נגד ההר"- "והעניין השלישי הוא בחינת יעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד". התורה לא ניתנה ליחיד, ואיננה יכולה להופיע רק על- ידי היחיד. התורה מקיפה וכוללת צדדים וגוונים, ודרכים ונתיבות שונות לאופן התגלותם. היחיד לבדו קולט את האור שבתורה דרך מבט נפשו, דרך אות נשמתו, אך התורה בכללותה ניתנת לעם, לכלל. ההרמוניה השלמה מתגלה רק בגילויים של כל הכוחות והכשרונות כולם. הצלחת החבר, הזולת, השונה ממני, היא גם ה"אינטרס" שלי. התורה חייבת את כל אותיותיה, את כל ישראל, שהרי יש שישים ריבוא אותיות לתורה. מלבד זאת, ההתפתחות האישית הלימודית לא תתממש במילואה כשהאדם לבדו בלא סביבתו, "עשה לך רב, וקנה לך חבר". על הלומדים לבדם אמרו חכמים: "ולא עוד אלא שמטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים". (ברכות ס"ג). לכל אחד יש מבט משלו, זוית משלו. אלו נוצרים על- ידי המקום בו גדל, המסרים עליהם התחנך, ההרגלים אליהם הורגל, התכונות שבהן עוצב, הנטיות שאליהן נולד, אופי נפשו וייחודיות נשמתו. זה "הוא", , ועל מבטו הוא מופקד. אבל בתוך המבט שלו יש גם סיכון. אם את הכל הוא "יצבע" בצבע שלו הוא חוטא לאמת, הוא נשאר רק "בתוך עצמו". הוא חייב להתחכך, להתוודע למבט נוסף, לזוית אחרת של הסתכלות. בלעדיהן הוא "מטפש", ועלול לבוא גם למסקנות מעשיות מוטעות. "ולא עוד אלא שחוטאין". המפגש עם אמת כוללת יבוא על- ידי ש-"יתועדו יחד, ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה". "וכנגד זה אמר- ויחן שם ישראל, לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת תורה".