עודם בגולה, רחוקים מארץ ישראל ומאפשרות של עליה המונית והתיישבות בה, החלו חלוצי הלשון לקנא לכבודה של לשוננו העתיקה. ככל תנועה חלוצית, לבש גם האידיאל של החייאת השפה, פנים של מאבק. בקנאות ובלהט כתבו, הרצו ושכנעו אותם חלוצים בנחיצות תחיית הלשון. "עברי- דבר עברית!" הפכה להיות סיסמתם, וכמעט שראו במאבק זה חזות הכל. אין עם חי בלא לשון חיה, טענו. חיי העם מושפעים מן השפה אותה הוא מדבר, וקשורים בה באלפי קשרים. לרוב היו אלה דווקא אותם שרחקו מן התורה מאד, מלימודה ומקיומה. אך ככל שעזבו את התורה, כן דבקו בשפתה. ככל שהרבו לזלזל במהות ובתוכן, כן הדקו את אחיזתם בלבוש החיצוני- במילים. ותהי להם התורה- למליצה ודברי חכמים- למקור השראה ספרותית.

ופעלם צלח. בפלאי פלאות, וחרף כל התחזיות, קמה מבין קפלי ספרים ישנים, והתעוררה מאבק גווילים מצהיבים, לשון ישנה- חדשה, ותחי. והנה היא מדברת ומתגלגלת על לשון כל נער וזקן, דל ועשיר. ממשכיל ועד אחרון הנבערים מדעת. בבתי הספר ובמגרשי המשחקים. בשווקים ובמשרדים. בחיי היום יום הפשוטים ובספרות. במדע ובתקשורת. שפה חיה ופועמת בעוז.

לא קלה היתה ההסתגלות לחידוש זה. ולא רק מצד הקושי שבהחלפת לשון הדיבור. רבים התנגדו, ולא רק מבין המתבוללים, שיכורי ההסתפקות בילדי נכרים, כי אם גם בקרב אוהבי תורה ושומריה, שלומי אמוני ישראל. קשה היה להם לשמוע את שפת התורה, הנביאים והחכמים, כשהיא מושלכת בראש כל חוצות, בשימושים של חולין, ולעיתים גם חובת אשפתות, בדיבור מגונה ופסול.

בעומ, בתוככי התנגדות גלויה זו, רחשה מחאה פנימית עזה: על ניתוקה של השפה ממקורה על האחיזה בגוף המילולי, ללא הרוח המחיה אותו.

כי בזאת צדקו חלוצי השפה- אין עם בלא שפה ואין שפה בלא עם, ושני אלו משפיעים ומושפעים זה מזו וזו מזה ללא הרף. תרבותו של עם ניכרת בגלוי בשפתו המדוברת. ולשון הדיבור משתנית בקצב מהיר בהשתנות התרבות. כאשר אנו פותחים היום עיתון מלפני 60 שנה, זמן קצר בחיי עמים, אנו מחייכים לעצמנו תוך כדי הקריאה. כמה השתנה הסגנון! כמה שינו המילים משמעות! השפה פשטה צורה ולבשה צורה אחרת לחלוטין. אנו מתבוננים בלשון אותו גיליון ובסגנונו, ודמיוננו מפליג אל התמונות, אפנת הלבוש וצורת ההתנהגות. אזי אנו מבינים כמה משקפת השפה את התרבות, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה.

כאשר מתח אחיו הצעיר של הרב קוק זצ"ל, ר' שמואל קוק, ביקורת על סגנון הכתיבה שלו, שלדעתו היה מיושן, מסורבל ובלתי מלוטש כסגנון שרווח בקרב כותבי השעה, ענה לו הרב בחריפות: "ואתה חושב שכל מה שאינו מסוגנן לפי הטעם של הספרות החדשה זאת היא שבשתא (-שיבוש). ואנוכי יודע כי לא תאריך הרבה ממשלת הסגנון החדש בענייני חכמה חשובים. כי פזיזות וקלות דעת, קבעו עליה אות קין, והיא עומדת לעבור מן העולם. ותחתיה, תיקח מקום צורה שכובד ראש ויראת שמים מיושבת חקוק עליה" (אגרות ראי"ה ק"כ).

כי אכן השפה היא שיקוף של הרוח, כאשר הרוח זרה היא לשפה, כאשר תרבות של מתירנות וספקנות מנסה להשתמש בשפה שרוחה הפנימית שונה בתכלית, הרי כבר פועל כאן תהליך של התרחקות מהשפה, גם אם ירבו להטיף "הטפות רבות לחבב אותה" (אורות עמ' קס"ד).

תחיית הקודש, אליה אנחנו מייחלים, תביא לתחיה נוספת של הלשון. לא שפת העיתון והרחוב הישראלי, כמות שהוא כיום, יכולה להוות חותמה של לשוננו. ועתידה היא לקבל צורה חדשה, שתתאים יותר לקריאה בשם ד', העומדת ביסוד התרבות שלנו.

השפעה הדדית זו מנוסחת יפה, בפתגם שטבע הרב קוק לחודש טבת, בו התמודדנו לראשונה עם השפעת לשון אחרת, יפה אך זרה לרוחנו- הלשון היוונית: "בתחיית שפת קודש תנוב דעת א-לקים. ואך בדעת א-לקים תמצא השפה נשמתה".