הגמרא במסכת שבת מלמדת שלכל הדעות התורה ניתנה בשבת, ונחלקו התנאים האם התאריך של אותה השבת היה ז' או ו' בסיוון. עוד מוסכם על כולם שבני ישראל הגיעו מספר ימים קודם לכן לתחתית ההר, והיה עליהם לעבור תהליך מודרג ואינטנסיבי של התכוננות לקבלת התורה באופן היותר שלם, שיביא עימו את הברכה היותר גדולה, וממנו נלמד על השיטה היותר נכונה לפגישה עם עולם אידיאלי בדרך להגשמתו.
שלב א', שלב רענון הכוחות. הנפש העייפה או העצובה, מלבד מה שהיא לא מסוגלת להיות מרוכזת בתכנים גדולים, יש סכנה והיא שגם מה שבכל זאת נקלט בקרבה, נקלט בצורה חסרה ומעוותת. כשאדם "עייף" פיזית או נפשית, זו עמדתו העקרונית אל החיים, והטעות קרובה לבוא - שהמבוקש בחיים אידיאליים הוא התמדת המצב הזה, של חולשה ושל רשלנות מהחיים ומהפיתוח שלהם. זה כמובן סותר את עניינה האמיתי של הקדושה שהוא "הבעת החיים השלמים בכל מילואם" (ע"פ לשון הרב בעין איה שם). טוב והכרחי לתת זמן ראוי לרגיעה ולצבירת כוחות, על מנת שהאידיאלים באמת יחיו ויעוררו את האדם לחיים מלאי עניין ומרץ, העסוקים כל הזמן בבניין ושכלול המציאות כולה.
שלב ב', הצבת האידיאל בשיא רוממותו. יש להגביה את המבט לגובה היותר אפשרי ולאופק היותר רחוק ועתידי, להציב את המטרה היותר שלמה והשאיפה היותר מוחלטת להגשמתה. להיפגש עם הנשמה של הכול, המחוללת ומביאה את החיים כולם עם סיבוכיהם אל המטרה היותר רחוקה שלהם. לעולם אין לצייר את האידיאל במשהו פחות מהמכסימום האפשרי, שהרי בזאת מנמיכים את הצפיות להביא להגשמתו, וחמור מכך, עושים אותו לשאיפה בלתי ריאלית בהגדרה. לפני שפונים בכלל לצד המעשי בחירי של הבאת החיים למצבם המעולה, יש להכיר שזו לא מגמה שעומדת "מחוץ" לחיים ועל כן הגשמתה מסופקת, אלא שזה מה שכבר מהתחלה גנוז בצורה כוחנית בנפש, אע"פ שרבים מאוד הם הסיבוכים שאיתם ייפגש האדם במהלך חייו בדרכו לשם. המהלך ה"בטוח" בחיים הוא הופעת הצד הטבעי נשמתי שלהם, שבוודאי לא יוכל שלא לצאת מהכוח אל הפועל היותר שלם.
שלב שלישי, שלב ההגבלה. עכשיו, לאחר ציור והצבת האידיאל היותר נעלה, מתעוררת הנפש בוודאי להגיע איליו, והסכנה בדיוק הפוכה מהעייפות של שלב א'. כאן יש סכנה של "עודף מוטיבציה" שיגרור עימו התפרצויות בלתי נשלטות, חיים חסרי שיטה מסודרת ומדורגת המובלים ע"י רגשות גרידא, ולו גם הרגשות היותר מעולות. הצבת הגבולות והמדרגות, "סולם מאמצים" קפדני המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מהווה תנאי קריטי ביכולת להצליח להופיע באופן בריא את רגשי הקודש הנעלים, ולא חס וחלילה להשחית את האדם ואת העולם איתו ביחד.
שלב רביעי, ההפרשה המעשית. אחרי ההכנות ה"תיאורטיות", רגע לפני שפונים לעשייה עצמה, יש להפריש ולהבחין בין הכוחות הפועלים בחיים, לא לערבב ולטשטש בין הגוף ונטיותיו החומריות קטנוניות לבין הנשמה הטהורה שנתת בי. ההבחנה וההבדלה מאפשרת להקשיב לקול ה' מתוך הנשמה ולא מתוך הגוף העכור, ובזאת להעצים אותה עד כדי שגם כשהיא מופיעה עם הגוף, היא זו שמובילה את החיים ולא הצד הגופני הנמוך שלהם.
וכל מה שנותר עכשיו, הוא להתחיל להקשיב ולפעול למעשה, לקבל נכון את התורה ו"פשוט" לחיות אותה.