ברור שראשית כול זהו אירוע כללי, כזה שפקד את כל המדינה ולא היה אחד שלא הושפע ממנו בהווה, ואף יושפע ממנו בעתיד. מים דרושים לכולם והם לא של אף אחד באופן פרטי, הם חסרים ונצרכים בארץ שלנו, ואין צורך (ואולי דווקא יש) להרחיב בברכה שהם מביאים איתם. אלא, שלא מעט אנשים גם סובלים מאוד ממה שקרה, ואין הכוונה לכמה טיפות שחודרות את החלון או משחק כדורגל שהתבטל, אלא חיים שלמים נסחפו בזרם, בתים שהוצפו ושדות שניזוקו, פרנסות שהסתכנו ו"שאר ירקות", וגם בזה אין צורך להרחיב.

המשנה במסכת ברכות אומרת ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ד' אלהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך…". ברכה באופן פשוט היא הכרה והודאה על שפע שבא לאדם מלמעלה ממנו, ממקור השפע, ונראה מהמשנה שבעצם על כל דבר צריך לברך, והגמרא מלמדת שהחידוש הוא שצריך לברך באותה המידה של שמחה, שזו מדרגה כמובן מאוד גבוהה. והשאלה היא מהיכן יבוא לאדם הכוח לברך גם על הרעה שפקדה אותו, ולא מהמקום שבחשבון הארוך בעתיד לבוא הוא ייווכח שמה שהוא חשב שהיה לרעה בעצם היה כל הזמן לטובה, אלא מהכרה שעכשיו הוא קיבל טוב?!

הרב[1] מסביר שמקור הקושי לברך גם על הרעה הוא השקיעה בפרטיות ובהרגשה החושית המוגבלת. מי שחלילה נמצא במקום הילדותי הזה, שמפרש את הכול רק מתוך הרגש, מתרגם את הטוב והרע רק לפי קריטריון של "איך זה מרגיש לי עכשיו", והוא באמת עכשיו סובל מאוד מצד עצמו, יתקשה בלשון המעטה לברך על הרעה שפקדה אותו באופן אישי.

אבל אנו קרואים להתעלות לחיים המונהגים ע"י ההכרות השכליות, והשכל מרים את האדם הגיבור להבין שהחיים הם לא רק מה שבפרט, וגם לא בעיקר שם. כלפי הכלל, ולא "באופן כללי", אין כל רע במציאות וכל הזמן הקב"ה פועל רק טוב ומקדם את הופעתו, וכל רע פרטי הוא חלק קטן ומזערי בטוב הכללי שמופיע באותה השעה בדיוק. מה שהאדם הפרטי, שהוא חלק בלתי נפרד מהכלל וככזה עליו להתבונן באירועים שהוא חווה בחייו, סובל כרגע לא נמחק חלילה, הוא סובל באמת, אבל זוהי השעה שלו של מסירות הנפש, מחיר פרטי לא נעים, אבל בה בשעה הכרה שכלית ברורה שבמסגרת החשבון האמתי הכללי, הטוב הוא הדומיננטי, גם אם לא תמיד מוחש במעגלים הקרובים במקום או בזמן.
נקודה למחשבה. מתי חווית רע פרטי כואב? האם הצלחת לעלות ל"הכרה שכלית"? איך חיים גם בשכל וגם ברגש בו זמנית?

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל, ושל מרב חנה בת אסתר, בתוך שאר חולי עמו ישראל.

[1] ב"עין איה" למסכת ברכות, פרק ט' פיסקה קפ"ב.