הסבר ותרגום:
כדי לחיות נורמלי בארץ קבע יהושע בן נון תחומים בהם אדם ישתמש בשל חברו וחברו ימחל לו בעל כרחו, אחד מהם זה שמותר לרדת לצדדי השדה כאשר הדרך אינה נוחה למעבר בגלל בוץ שנתקשה. רבי ותלמידו ר' חייא היו הולכים בדרך ונצרכו, וכך עשו, לרדת לצידי הדרכים. ממולם צועד אדם שאינו סוטה מדרכו. רבי שואל/מצביע, מי זה המראה דקדוקי הלכה כנגד פסיקתנו אנו? ר' חייא עונה בשם התלמיד ייחוסו ומידת היראת שמים שלו. כשהגיעו אליו, ראהו ואמר לו: אם לא היית מי שאתה הייתי גוזר עליך נידוי.
 
החלטות כיצד להתנהג ומהי הצורה הראויה בדקדוקי מצוות אינה שייכת רק לעולמו הפרטי של האדם. גם הרצון הטוב, כדברי חז"ל "טוב, זה יהודה בן נקוסא" אינו מספיק, וצריך להתבונן האם יש בפעולתו של האדם פגיעה בכנות ובטיב ההתנהגות הרווחת. בנוסף יש צורך גם בהתבוננות פנימית, האם במעשה מסויים של חסידות המהדר בתחום צר, אין פגיעה וחסרון בערך כללי ורחב, אולי הצטיינות ב"הסגת גבול" גובלת בגאווה וביציאה מהגבולות הפרטיים והעצמיים של האדם.
 
לשונות רבים יש לנידוי והחרמה, התנהגויות שונות דורשות תגובות שונות. נידוי מסוג של "מספרי הברזל" מבטא את הנתק מוחלט. על ידי היהירות האדם מוציא את עצמו בידיו מהמסגרת הכללית, התיקון הוא רק להראות עד כמה אין דרכו דרך העולם.  הברזל הוא הפך השלום והאחדות, המספריים שאתם אסור לסתת אבני מזבח בגלל תפקידם מקצר החיים, הם המנדים את מי שיצא בכוחות עצמו מהחיים, מהשלום ומהאחווה.
 
הויכוח על הדרך בה הולכים אינו מקרי, על המטרות הגדולות כמעט ואין ויכוחים בחיים, כולם רוצים בטוב ושואפים פחות או יותר לאותו כיוון כללי, חילוקי הדעות מופיעות בעיקר בדרכים המובילים למטרה, מהי הדרך המתאימה  ביותר ויותר מזה מתי נדרשת הגמישות לשנות מעט מהדרך בה בחרנו. בכל דרך יש צדדים שונים, יש מרכז ויש שוליים, מנהיגים אמיתיים יודעים מתי הזמן להתגמש כדי ליצור שלום ומתי להתקשח כדי למנוע סטיות. הצעידה העיקשת בבוץ של החיים, הטובעני והמאט היא אמנם אפשרית ליחידים הנחושים, אך לציבור בכללותו ראוי למצוא פתרון חלופי, גם אם הוא על חשבון פרט מסויים, מטרת השלום והסדר הנורמלי מאפשרת יצירת מעקפים לדרכי הרבים בהם תתאפשר תנועה באותו הכיוון רק בצורה פחות שגרתית, צורה שהיינו נמנעים ממנה לכתחילה. בדרך הראשית יכולים להיווצר שתי סוגי בעיות, האחת, מריבוי הצועדים נוצרים הרגלים שלא כולם חיוביים והסטייה לדרך אחרת והתאווררות תאפשר  לחזור מאוחר יותר בכוחות מחודשים לנתיב המרכזי. השניה, שעם הזמן מתיישנת הדרך וכדי להתמיד בה למרות הכל יש "לדלג" ולהתעלם מהרבה קשיים ובעיות. הממשיכים לצעוד בדרך הקלוקלת עלולים להיות אותם המתנתקים, המוכנים, בשם החסידות והמסורת, לצאת נגד תהליך ההתמודדות המבורך של הכלל אך מצד שני בהיותם פועלים מתוך נאמנות ואהבה, מתוך יראת שמים אמיתית, יוכלו דווקא ביחידותם לבטא את היחס החיובי והראוי שבין הדרך המתאימה לכלל, הנאמנת לשלום ולאחדות, לבין דרכם של יחידים הנאמנים לשורשי העשייה ולפרטיה, ולהראות לנו, הבאים אחריהם ש"מיניה ומיניה יתקלס עילאה".