כידוע, אנו חוגגים את ימי הפורים באדר השני. הטעם המובא לכך בגמרא הוא- "לסמוך גאולה לגאולה". יש ערך בסמיכת גאולת פורים לגאולת פסח. גם בטעם זה יש להתבונן, אבל מלבד זאת ראוי להציג כאן את דברי בעל ה"חתם סופר".
ה"חתם סופר" שואל שאלה עקרונית על דברי הגמרא: ישנה חובה הלכתית ומוסרית להודות על נס שארע. חובה זו, לדעת ה"חתם סופר", היא מהתורה. המקור לחובה זו הוא בהלל שאמרו ישראל על יציאת מצרים, שעל בסיסו דנה הגמרא בכמה מקומות ביחס לאמירת הלל בפורים: "משעבוד לגאולה אמרינן הלל, ממות לחיים לא כל שכן". יש כמה תירוצים בגמרא מדוע אין אומרים הלל בפורים, אבל בודאי שחובת ההודאה קיימת. תוקפו של ה"קל וחומר" הזה, הנלמד מיציאת מצרים, הרי הוא מהתורה, וא"כ נמצא שאנו חייבים מהתורה להודות על נס הפורים. א"כ, שאל ה"חתם סופר", מדוע אנו משתהים עד לאדר שני, הרי ידוע הכלל של "זריזין מקדימין למצוות", ומדוע לא התחשבו בו בגמרא?
ותשובתו של החתם סופר בצידה- אכן איננו מתעלמים מכלל זה. אנו ממלאים את חובת ההודאה כבר באדר ראשון. היכן? בכך שאיננו מתענים ואיננו מספידים (וגם לא אומרים תחנון) ביד' וטו' באדר ראשון, הרי אנו מציינים את שמחתנו על ההצלה, ומודים לד' עליה. בכך מתקיימת חובת ההודאה מן התורה, בזריזות, והתקנה של חגיגת ימי הפורים בלבד היא זו שמתעכבת עד אדר שני, לסומכה לחג הפסח.
נמצא, שעל פי דברים אלו, יש פן מסוים שאנו פועלים יותר דווקא באדר ראשון את חובת ההודאה המוטלת עלינו מהתורה. שני אדרים יכולים לזכות להתמלא ולהתבסם מערך הימים הללו, עוד לפני הקיום המעשי של החג. רק להודות, להתבונן, ולשמוח.
ורמז נוסף מדברי ה"חתם סופר": בגמרא במסכת ביצה (טו:) נאמר כך: "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר". ההסבר הפשוט של הגמרא מתייחס לעצה בשמירה על השדה. האדר לפי רש"י הוא אילן גדול המסמן את השדה ומזכיר את שייכותה לבעליה, גם בנדודיו למרחקים, ועל- ידו מתקיימים הנכסים לבעלים. יש מפרשים את הגמרא כהערה מוסרית, לפיהם האדר הוא הצמח הגדל ישר ושומר על גבולות השדה, כחצב. החתם סופר רומז כאן לחודש אדר- הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן את אמונת חודש אדר. בחודש אדר אנו לומדים אמונה על השגחת ד' ונוכחותו בכל. נס חודש אדר מאיר לנו את הידיעה שכל העולם, לכל מורכבויותיו ופיתוליו, מכוונים ומושגחים. הכל קשור והכל מחובר. אין פרט סתמי, ואין דבר מקרי. האמונה הזאת ממלאת אותנו בשמחה, שמחה של השלמות המסתתרת ומבצבצת דרך נס הפורים. מי שנוטע את האדר הזה במוחו וליבו- נכסיו יתקיימו. כל חייו אינם ארעיים, זמניים אלא מקושרים לאמונת ההשגחה, למלכות ד', לערך העליון שלהם, הנותן להם את משמעותם וממלאם ביקר וגדולה. ליהודים הייתה אורה ושמחה.
חודש טוב.