בתחילת פרשת תרומה ישנה התמקדות בארון ובכפורת שמונחת על גבי הארון. ויש הבדל בין המבנה של הארון למבנה של הכפורת עם שני הכרובים. בארון מאוד בולט שיש כמה מרכיבים, יש ארון מעץ, ויש ציפוי זהב מבפנים ומבחוץ. לעומת זאת הכפורת והכרובים כולם רק מזהב והכל מקשה אחת, אין הרכבה של חלקים, הכל יצירה אחת, אין נפח ואין כלי כיבול.
שתי בחינות יש בעמדה שלנו מול התורה. מצד אחד, אנחנו רוצים להפוך את התורה לדבר חי, דינאמי. יש עץ, "עץ חיים היא למחזיקים בה" עץ צומח, עץ מלבלב. כמובן שהעץ גם מצופה זהב. יש במפגש שלנו עם התורה רצון לאיכות. אבל יש רצון לצמיחה, להתרחשות; תנועה של תורה שבעל פה. יש רצון להכיל בקרבנו את התורה, להצליח להפוך את התורה למה שהוא שאנחנו מוצאים לו מקום בלב, מקום בנפש. לפי יכולת הקיבול שלנו, לפי כלי הקיבול שאנחנו יכולים לבנות וליצר.
ויש צד שני בתורה, שהיא באה מהשמים. את ספר התורה אנחנו לא מעיזים לשנות, אפילו לא אות אחת. אנחנו קוראים בתורה ומדקדקים על כל אות, על קוצו של יוד, לא לשנות מצורת הקריאה ולהשאיר את הדברים כמה שקרוב למה שהם ניתנו משמים, ממרומים, כמו שנאמרו בדיוק למשה. זהב טהור; ללא שינוים ללא צמיחות ללא עדכונים. כך התורה, כך הוא ספר התורה- זהב טהור ,מִקשה, לא מורכב, ולא נתון לחלקים ללא נפח; ללא שאלה של מה יכולת ההכלה? שם, בכפורת, מבין שני הכרובים, שם נשמע הכל מִדבר "ונועדתי לך שם". שם ההתוועדות העליונה הזאת של דבר ה' שנאמר למשה מהשמים, שני כרובים, משהו מלאכי, פורסי כנפיים, שמימי מאוד.
המפגש שלנו עם התורה כותב הרב באורות התורה הוא מפגש כפול. יש את התורה כפי שהיא, שמימית עליונה, בחינת תורה שבכתב, זהב טהור, מקשה. ויש את הבחינה של התורה שחלה בנו, שהיא מלאה חידושים, רעיונות, ויצירה, מלאה הפנמה והתרחשות אישית. ארון שאנחנו נושאים אותו ונישאים על ידו.
שני צדדים לתורה, שני צדדים למפגש שלנו עם דבר ה'. "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי", ה' אלוקינו שבשמים ובארץ".
שבת שלום