"בית רשעים ישמד, ואוהל ישרים יפריח" (משלי יד', יא'). "בית רשעים- אע"פ שביננו חזק מאוד ישמד ויחרב, כי אין השי"ת משגיח בו לשומרו... והוא בעצמו יביא אל עצמו פגעים גדולים מפני רוע פעולתו? ואולם אוהל הישרים אע"פ שהוא חלוש בבנין מאוד יתקיים ויעמוד ויעשה פרי" (רלב"ג)
הפסוק מחדד לנו בצורה חדה מהו מקור החוסן והיציבות בחיים. מהי היציבות המדומה, ומהי האמיתית. התפיסה המדומה מודדת כל דבר לפי העוצמה החיצונית שלו. היא תבנה בתים מרשימים, תהיה עשירה מאוד בביטויים חזקים,ברשמים הממלאים את התחושה של החוזק והדמיון. אבל כל אלה לבושים, עטיפות וקישוטים. השאלה העיקרית היא מהו התוך. מה מחזיק את כל הבנין, מה נותן לו את צדקת קיומו והמשך פריחתו. מול "בית רשעים" עומד "אהל ישרים". ארעיות, שבריריות במראה החיצוני. אבל בפנים חבוי החוסן- הישרות, האמת.
וצד נוסף יש בפסוק. הישרים דווקא בונים אוהלים, לעומת בנייני הרשעים. כך כתב ה"אבן עזרא": "שאינם (הישרים) רוצים בבנייני בתים כמו הרשעים, ומואסים חמדת העולם ויושבים באוהלים". לפי פירוש זה, קיומו של אוהל הישרים הוא דווקא בגלל היותו אוהל. הישרים יודעים מה עיקר ומה טפל. הם אינם מחליפים "חי עולם" ב"חיי שעה", מטרה באמצעי. כמובן, אין בדברים משום שלילה של טיפוח ובניית בתים יפים וגדולים, ובודאי לא בארץ ישראל, שכל הוספת פאר בה היא הוספת מצוה. אלא שגם בתוך היצירה והטיפוח עומדים הדברים כתזכורת, המסמנת לנו לאורך כל הדרך מהי המטרה, התכלית, העיקר, ומהם האמצעיים. כשהטפל משמש כטפל לעיקר- בכך הוא גם מקבל את חשיבותו וערכו.
המשכן היה אוהל ארעי. אבל היושר המוחלט השרוי בתוכו פנימה. בין הכרובים, בתורה הניתנת לנו מסיני. וזהו סוד קיומו ונצחיותו של האוהל. ויחד עם זאת האוהל הזה מלא בפאר והדר. ביופי המרשים ומעורר את הדמיון והרגש כשכל אלה משמשים ככלים למטרה העיקרית, הרי הם בכלל הפריחה של אוהל הישרים.