בלב המקדש, נסתר מעין אדם, עמוק עמוק מעבר למבואות ומסכים, בקודש הקודשים נמצא הארון ובו לוחות הברית, התורה. ממנה הכול נובע ומאיר, משם יוצאים כל הכוחות והכיוונים להארת החיים בכול המישורים, הרוחני ערבי שמהמנורה, והכלכלי חומרי שמהשולחן.

מה היחס בין הארון, הכלי המחזיק את התורה, לבין התורה עצמה? ואולי נשאל אחרת, מדוע צריך עוד כלי שבתוכו תהיה שורה התורה, ולא שתהיה פשוט מאירה בקודש הקודשים? מהו תוכן ההגבלה הזו וכלי הקיבול הזה?

הרב[1] מסביר שהארון הוא כנגד מה שהאידיאל האלוקי מאיר בנפש האנושית בצורה המוגבלת והבסיסית, והאופי של הופעתו הוא כזה בבחינת "כובש", מה שהנפש מצד עצמה הייתה בוחרת באורח חיים אחר ממה שמורה התורה, היא עדיין לא נטהרה ועליה לכבוש חלקים רחבים מעצמה, ואת עוצמותיה, כדי להיות נאמנה ופועלת לטוב וליושר המוחלט בלבד. זהו מצב עניינים שיש כמובן לכבד ולהוקיר אותו, שכן החיים שוב אינם מופקרים, הם לא מתפרצים לכיוונים לא רצויים, והנפש האנושית "משתלטת על עצמה" בכוח הכפייה השכלית וההכרה, על הנטיות הטבעיות שבטבעיותן ההתחלתית הן משוחררות כל רסן ועסוקות רק במילוי תאוות האדם. היחס בין האדם לאלוקיו כאן הוא השתעבדות לרצון האחר שהוא לא רצוני ונגד רצוני. שמה הוא "מלכות שמים", שכן הוא בשמיים ואנחנו כאן, ומה רב המרחק בין שמים מארץ.

אלא שפנינו נשואות אל האידיאל השורה בתוך הארון, אל התורה עצמה. אל המדרגה בה החיים נטהרו כבר בעצם, הנפש נטהרה, ועמה כל מערכות החיים עד ליותר בשריות שבהן, הכול כבר אומר מעצמו נטייה את הטוב המוחלט, זהו התוכן היותר עצמי שבחיים בפועל, והישרות שלהם מופיעה. חיים שלמים ומלאים, ערניים ושמחים.

הארון הוא התבנית והפלטפורמה, מה שאוצר בתוכו את התורה, וממנה הוא מקבל את הלגיטימציה שלו להגביל בשלבים מסוימים את החיים, אבל את התורה אי אפשר באמת לשים בתוך קופסא, יקרה וחביבה כול שתהיה. החיים באו להיות אכן חיים ולא צל חיים.

נקוה למחשבה. האם בחינת הארון תתבטל מתי שהוא בהיסטוריה? עד כמה החוויה של תורה חיה בארון קיימת אצלך?  
 
_____________________________ 

[1] בשמונה קבצים, קובץ א' פיסקה שכ"ב.